ללכת אל האמונה

יהודי תמיד צריך ללכת, לא רק לבריאות הגוף. מסע מרתק בעקבות אברהם אבינו, ההולך כל הזמן מהשכל והחכמה אל האמונה, עד הסוף המפתיע בעקידת יצחק

בשנים האחרונות אפשר לראות בשעות הערב עוד ועוד אנשים הולכים במרץ בצידי הדרכים. ההליכה טובה לא רק לבריאות הגוף. גם לבריאות הנפש צריך ללכת, להתקדם כל הזמן. לא לחנם הפרשה הראשונה העוסקת ביהודי הראשון, אברהם אבינו, היא "לֶךְ לְךָ"!

אך לאן בדיוק הולך היהודי הזה? לשם כך, נתבונן בזוג הפרשות, פרשת לך-לך ופרשת וירא, מתחילת דרכו של אברהם ועד עקידת-יצחק (החותמת את עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולם[א]).

בסימן הליכה לימין

כשם שתחילת דרכו של אברהם היתה בהליכה אל הארץ הלא נודעת, "לֶךְ לְךָ מארצך... אל הארץ אשר אראך", כך בעקדה מצווה אברהם בלשון דומה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אכן, כל עניינו של אברהם הוא בהליכה שאינה נגמרת – מההליכה הראשונה אל הארץ, דרך "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ", "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", ועד ההליכה האחרונה אל הר המוריה. אברהם הולך ומהלך ומתהלך, ללא הרף, וחז"ל אף מתארים את "פסיעותיו של אברהם אבינו" כצעדי ענק הגומאים מרחקים מבלי להתעייף[ב].

ההליכה הזו אינה רק פעולה חיצונית אלא גם תנועה נפשית עמוקה של התקדמות מתמדת (כתכונת האדם הנקרא מהלך לעומת המלאכים העומדים על אותה מדרגה, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"[ג]). אך השאלה היא, לאן באמת הולך אברהם אבינו? ובכלל, למה ללכת כל הזמן ולא לנוח קצת (כמו פרשת נח שלפני לך-לך)?

המפתח נמצא בפסוק "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", לכיוון דרום. לפי הקבלה, צד דרום מייצג את מדת החסד והאהבה, כשם שבאופן פיזי הדרום הוא הצד המואר ביותר (ונקרא דרום מפני שהשמש נמצאת בגובהו, "דר [ב]רום"), לעומת הצפון, החשוך יחסית, המייצג את מדת הגבורה, היראה והצמצום. צד דרום נקרא בתורה גם צד ימין (ומכאן גם תימן, "נֶגְבָּה תֵימָנָה") – לעומת הצפון שנקרא שמאל (כמו "אשר משמאל לדמשק"[ד]) – וכן אברהם עצמו אומר שהוא בוחר בצד הימין, "אם השמאל ואימינה"[ה]. וכן בגוף האדם מייצגת יד ימין את מדת החסד, "ימין מקרבת"[ו] (לעומת "שמאל דוחה"ג).

אברהם מתקדם כל הזמן במדתו המיוחדת, "חסד לאברהם"[ז], מוסיף והולך באהבה וחסד, באהבת הבריות ובאהבת הבורא. בפרשת לך-לך דברנו על המעבר של אברהם מאמת לחסד, וכעת אנו רואים שכל ימיו הוא ממשיך להתקדם ולהגדיל את החסד, בכל יום הוא מגלה מחדש שאפשר להיות יותר 'ימני', יותר גומל חסדים, ופחות מצומצם.

הולך ומאמין

בנוסף לחסד, ההליכה לדרום היא הליכה בכיוון האמונה. המלה ימין קרובה למלה אמונה ואף מתחלפת איתה, כמו בפסוק "כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ"[ח].

כשם שאברהם אבינו מצטיין בהליכה ובחסד, כך הוא מצטיין באמונה, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אברהם מכונה "ראש כל המאמינים"[ט], הוא מכונן את האמונה בה' ומלמד אותה לכל באי העולם. ההליכה היא ביטוי של האמונה, רק המאמין הגדול יכול ללכת אל הלא-נודע, יכול ללכת לעקוד את בנו. אך בנוסף, ההליכה היא גם כיוון (וֶקטור) של התקדמות באמונה. אמונתו של אברהם אינה עומדת במקום אחד, אלא מתקדמת, רבה והולכת, אינה דומה האמונה של אתמול לאמונה של היום וזו של היום לזו של מחר. אין סוף לאמונה.

שתי משמעויות אלו של הימין – החסד והאמונה – קשורות זו בזו. מי שמדתו היא חסד אמת הוא ודאי אדם מאמין, ומי שמאמין אוהב לעשות חסד כי הוא מביט בעין טובה על כל העולם (והרי "עין טובה" היא אחת המדות שהצטיין בהן אברהם[י]). המחשה לזה יש גם בדמותו של הלל הזקן – איש חסד ללא גבול, "מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות"[יא], ענוותן וסבלן שאף אחד אינו מצליח לערער את מאור-הפנים שלו[יב], וגם מאמין גדול הבוטח בה' שיזמן מזונותיו דבר יום ביומו, "ברוך ה' יום יום"[יג].

משכל לאמונה

אם האמונה היא צד הימין, מהו צד השמאל? איננו עוסקים כאן בשמאל השלילי, אלא בצד השמאל של הקדושה, ולכן מתאים למקם בצד השמאלי של האמונה את השכל. כמו שהדין המגביל נמצא משמאל לחסד השופע, כך השכל הקובע גבולות ותחומים נמצא משמאל לאמונה המתפשטת (ולא לחנם המלה שכל פותחת בשי"ן שמאלית).

אם הזכרנו את הלל הזקן, איש החסד והאמונה, הרי במקביל אליו נמצא בן-זוגו, שמאי הזקן, המחזיק יותר במדת הדין והוא גם איש השכל החריף (וכן שמו שמאי מלשון שומא, מדידה והערכה שכלית), ככתוב בגמרא שבית שמאי היו יותר 'מחודדים' מבית הלל[יד] (ובכל זאת הלכה כבית הלל מפני שהם "נוחין ועלובין"[טו]), הלל מימין ושמאי משמאל.

ובחזרה לאברהם אבינו. אברהם הולך כל הזמן מהשכל אל האמונה. שלא נטעה, אברהם עצמו עובד הרבה מאד עם השכל. כך במיוחד מתוארת ראשית דרכו כמי שחוקר בשכלו ומגיע להכרה בבורא העולם, ובלשונו היפה של הרמב"ם "התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשב ביום ובלילה... ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה וידע שיש שם אלו-ה אחד"[טז]. השכל הוא המדריך את אברהם להגיע לאמונה, ובכל זאת האמונה עצמה כבר אינה שכל. כמה שיהיה שכל האדם עמוק ורחב, תמיד תהיה בו הגבלה (כמו בלוגיקה הכי בסיסית, החותכת ומגבילה), ואילו האמונה אינה מוגבלת כלל, היא נוגעת בעצם הדבר (ובמושגי הקבלה, האמונה היא בכתר שמעל הראש, מעל לכל הכוחות המודעים). כמה שאברהם משיג בדעתו הנכונה, משכיל ויודע את ה', הרי הוא מטפס ועולה למעלה מהחכמה שלו-עצמו, גבוה מעל גבוה, ואוחז באמונה. כאילו משליך לאחור את הידיעה, מתוך הכרה שכל מה שאני יודע אני עדיין לא יודע, ומעל כל הידיעה אני מאמין באמונה פשוטה ותמימה. "תכלית הידיעה [שנדע] שלא נדע"[יז].

גם המעבר הזה מהשכל לאמונה אינו מעשה חד-פעמי, אלא תהליך של הליכה מתמדת, מהשכל אל האמונה ושוב אל השכל ושוב אל האמונה וחוזר חלילה. הרי אברהם אינו מתעצל והוא משקיע את שכלו ודעתו בהבנה, עד שבכל יום נפתחים לפניו אופקים חדשים של ידיעה. היום הוא יודע את ה' יותר ממה שידע אתמול. ממילא, היום יש לו 'שמאל' חדש שצריך לפנות ממנו ימינה – לעלות ממה שהיום נתפס בשכל אל האמונה שמעל השכל הזה, וכן הלאה, "הלוך ונסוע" משכל לאמונה, לשכל חדש ולאמונה חדשה. כאמור, השמאל כאן אינו רע, הוא טוב מאד והוא נצרך, אבל העיקר הוא להגיע לימין-המאמין, כי בסופו של דבר האמונה נמצאת מעל הכל.

המסע האחרון בעקדה

והנה מגיע המסע האחרון של אברהם, בדרך אל הר המוריה. בפשטות, זהו שיא-השיאים של האמונה, ללכת ימינה עד הסוף. הרי השכל אינו מצליח להבין ולהכיל מה שהולך כאן: לקחת את הבן האהוב, שכל כך ציפינו לו, שבו כל התקוות וכל העתיד, שהוא-הוא התגשמות ההבטחה האלוקית לאברהם להיות ל"גוי גדול" – ולהעלות אותו לעולה! כיצד הציווי הזה אינו סותר את ההבטחת ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע"? וכיצד הוא אינו סותר את הדרך החינוכית שמלמד אברהם את כולם? אין הסבר! רק אמונה. כך מבואר בחסידות[יח] שכל נסיון הוא נסיון באמונה, ובמיוחד נסיון העקדה – האם יצליח אברהם להאמין למרות הכל.

לכאורה, אברהם מצליח סוף סוף לנצח את כל השמאל ולהגיע אל הימין האמיתי, לעלות אל פסגת האמונה הטהורה. אבל משהו כאן לא מתאים! בקבלה מבואר שעקדת יצחק אינה נצחון הימין על השמאל, אלא איחוד השמאל בימין, "לאכללא שמאלא בימינא" – שכן יצחק הוא "בקו השמאל", ומדתו מדת היראה, "פחד יצחק"[יט], ובסופו של דבר אברהם אינו שוחט את יצחק, חלילה, "אל תשלח ידך אל הנער", אלא רק מעלה ועוקד אותו, והעקדה פירושה קשירה וחיבור של אברהם ויצחק, "שניהם יחדיו". מה משמעות הדבר?

מתברר שהדרך לעקדה היא הליכה במשמעות חדשה ממה שידענו עד כאן. בדרך כלל, אנו מבינים שכדי ללכת למקום מסוים, אנו מתרחקים מהמקום הקודם. כך, בכל פעם שאברהם הולך "הנגבה", לצד ימין, הוא מתרחק מהשמאל. בכל צעד נוסף לכיוון האמונה-הימין, הוא בהכרח עוזב ומשליך לאחור, במדה מסוימת, את השכל-השמאל. אבל זוהי מדרגה נמוכה יחסית של הליכה, המתאימה למצב של 'קטנוּת'. במדרגה העליונה, במצב של 'גדלוּת', הולכים לעבר היעד מבלי לעזוב את המקום הקודם! הולכים למקום החדש יחד עם המקום הקודם, וכך מחברים יחד את שני המקומות.

אם כן, זו משמעות העקדה: אברהם הולך והולך לצד ימין, עד שהוא מגלה ששם בפסגה, "על המזבח ממעל לעצים", נמצא יצחק בנו השייך לצד השמאל! "אל תשלח ידך אל הנער" – אל תחשוב שהתכלית היא שהימין ישחט את השמאל ויגבר עליו, אלא שיתחבר עם השמאל ויגיע איתו יחד אל המקום שבו מתאחדים הימין והשמאל.

בתרגום למושגי השכל והאמונה: עכשיו אנו מבינים שלא רק עולים כל הזמן מהשכל אל האמונה, אלא שהאמונה הכי גבוהה היא זו שהשכל (המגביל ומנתח) כלול ממש בתוכה, השמאל בתוך הימין. בתוך האמונה התמימה בדרגתה הגבוהה ביותר נמצא גם השכל עצמו, שכל המשתעשע באמונה ומעמיק בה עוד ועוד. אכן, בלשון המקובלים גם האמונה (הכתר) נכללת ב'מוחין' – לומר שהאמונה היא סוג של 'שכל עליון' ("השכל הנעלם מכל רעיון").

ומי בראש?

בהשלמת התהליך הזה אנו מגלים לבסוף שיצחק-השמאל נמצא מעל אברהם-הימין! אברהם מעלה את יצחק על המזבח, ויצחק הופך ל"עולה תמימה" (עד שבפסוקים לא כתוב בכלל שהוא יורד מעל המזבח!).

כלומר, אברהם מגלה שהשרש של יצחק בנו גבוה עוד יותר ממנו עצמו, כי השמאל שכלול בתוך הימין הוא החידוש האמיתי. אך החידוש הזה מתגלה בשלמות רק לעתיד לבוא, כמו ששמו של יצחק הוא בלשון עתיד (לעומת אברהם העברי, הקשור לעבר), וכדברי חז"ל שלעתיד לבוא בני ישראל יאמרו דוקא ליצחק "אתה אבינו"![כ]

הגילוי הזה מביא שמחה וצחוק עד בלי די, כשמו של יצחק-ישׂחק[כא] המביא צחוק לעולם. ואף שיצחק הוא מדת הדין והיראה (צד השמאל, כמו השכל הנמצא בצד השמאל יחסית לאמונה), "פחד יצחק" – אך דוקא בגלל זה ממנו יוצאים השמחה והשעשועים הכי גדולים. הפחד עצמו יצחק! וכן מבואר בקבלה שיצחק הוא הדמות המשיחית העתידית, יצחק צוחק ומשיח ישמח. ואם תרצו, יצחק הוא שצוחק אחרון[כב].



[א] אבות ה, ג. כמו שפירשו הרמב"ם והרע"ב שם שהנסיון העשירי הוא עקדת יצחק.

[ב] בראשית רבה מג, ג: "רבי לוי בשם רבי יוסי בר זמרא, פסיעותיו של אבינו אברהם היו שלש מילין. ר' יודן בר רבי סימון אמר מיל", עיין שם.

[ג] זכריה ג, ז.

[ד] בראשית יד, טו. צד מזרח הוא 'קדם', שאליו אנו פונים, וצד מערב הוא 'אחור', ולכן דרום הוא ימין וצפון הוא שמאל, "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (תהלים פט, יג). וראה רבינו בחיי במדבר ב, ב; דברים ג, כז.

[ה] בראשית יג, ט. וראה בראשית רבה מא, שאברהם בוחר את הימין בכל מקרה, בעל כרחו של לוט (וכן ברבינו בחיי עה"פ).

[ו] סוטה מז, א.

[ז] מיכה ז, כ.

[ח] ישעיה ל, כא.

[ט] לפי הפסוק "תשורי מראש אמנה", שיר השירים ד, ח. ובפסיקתא זוטרתא שם "בזכות אברהם אביכם שהיה ראש למאמינים".

[י] אבות ה, יט.

[יא] אבות א, יב.

[יב] ראה שבת לא, א.

[יג] ראה ביצה טז, א.

[יד] יבמות יד, א.

[טו] עירובין יג, ב.

[טז] הלכות עבודה זרה א, ג, וכדאי ללמוד את כל הפרק שם.

[יז] בחינת עולם יג, לג. כתר שם טוב ג. וראה מעין גנים במדבר עמ' קלה.

[יח] פרי הארץ בפרשתנו, דרך מצותיך קפה, ב.

[יט] בראשית לא, מב.

[כ] שבת פט, ב.

[כא] יצחק נקרא ישחק, בתהלים קה, ט.

[כב] וכן ביחס לשמאי מול הלל, האר"י הקדוש מלמד שאף שכיום הלכה כבית הלל אך לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי (כמובא בלקו"ת לקוטי תורה פרשת קרח נד, ג)!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION