לנצח את הספק

פרשת העקדה כשיעור בהתמודדות המאמין עם הספקות. מי שמאמין מנצח.

 

מה עושה האדם המאמין כשהוא נתקל בספקות? לעצור הכל עד שתמצא תשובה? להתעלם ולהכחיש את הספק? פרשת וירא מהווה שיעור יסודי בנושא. הבה ונקרא יחדיו:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ...

עקדת יצחק היא שיא עבודתו של אברהם אבינו עלי אדמות, האחרון בעשרה הנסיונות שהתנסה אברהם ונמצא שלם בכולם[א]. את זכות העקדה אנו מזכירים בכל עת, "וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזבֵּחַ"[ב], ובכל יום נהוג לפתוח את סדר התפילה באמירת פרשת העקדה.

התחושה לנוכח העקדה היא כל-כך מופלאה, עד שנראה שכל פרשנות עלולה רק להקטין את המחזה המרומם הזה, "לך דֻמיה תהלה"[ג]. ובכל זאת, בזהירות רבה, נוכל לחדור ולהבין מעט מהנסיון הגדול של עקדת יצחק.

מסירות נפש מתוך שמחה

בפשטות, הנסיון הוא בעצם המעשה הנורא שאברהם אבינו הולך לעשות, לעקוד במו ידיו את הבן היחיד והאהוב שכל התקוות תלויות בו. לזה קוראים מסירות נפש, הגדולה עוד יותר מהנכונות של אברהם למות בעצמו כשהושלך לכבשן האש באור כשדים.

אך ברובד יותר פנימי, הנסיון אינו רק בעצם המעשה. אברהם אבינו הוא עבד נאמן וחזקה עליו שיעשה כל מה שה' מצוה אותו, עד כדי מסירות נפש. גם אצל צאצאי אברהם אבינו – יהודים רבים במשך כל הדורות – התגלתה התכונה הזו של מסירות נפש בפועל ממש, מרבי עקיבא ועד קדושי השואה וחללי מלחמות ישראל בדורנו (כולל מעשים המזכירים את עקדת יצחק, כמו בזמן "מסעי הצלב" כאשר משפחות שלמות עקדו את עצמן). אכן, אברהם אבינו הוא שפתח את השער של מסירות-נפש, שהפכה להיות כתכונה צרובה בגנוּם היהודי. אך בעקדת יצחק יש משהו נוסף, הרבה מעבר לעצם הנכונות למסירות נפש: עיקר הנסיון היה ללכת לעקדה מתוך שמחה בקיום מצות ה', שמחה המתבטאת במדת הזריזות, "וישכם אברהם בבקר". כך מסביר אדמו"ר הזקן בספר התניא[ד]:

כי העקדה עצמה אינה נחשבה כל כך לנסיון גדול לערך [יחסית ל] מעלת אברהם אבינו עליו השלום. בשגם כי [במיוחד ש] ה' דיבר בו "קח נא את בנך" כו'. והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם [ללא ציווי מפורש]. רק שאברהם אבינו עליו השלום עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו וממנו למדו רז"ל לקיום כל המצות בכלל.

הזריזות הזו אינה פזיזות. הפסוקים מדגישים את ישוב-הדעת של אברהם, כמו שמפרש רש"י: "ביום השלישי – למה איחר מלהראותו מיד [את הר המוריה]? כדי שלא יאמרו הממו וערבבו פתאום וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להמלך אל לבו לא היה עושה". בהרבה תרבויות יש מומחיות כיצד מכניסים את האדם לאסקטזה דתית מתוך טירוף חושים ("הממו וערבבו פתאום"), אווירה כזו המקהה את השיפוט השכלי הבהיר. אבל אברהם אבינו, המצטיין גם בחכמתו הנפלאה, פועל כאן מתוך דעה צלולה ורצון שלם. יש לו את כל הזמן שבעולם להתחרט, אך הוא איתן בדעתו.

אקסטזה רגעית יכולה לדחוק ולמחוק גם רגשות חזקים כמו אהבת אב לבן (ראה בתיאור עובדי המולך המעבירים את בניהם לאש[ה]). אך בעקדת יצחק אין זה כך! אדרבה, האהבה בין האב ובנו הולכת ומתגברת: תחילה ה' מדגיש לאברהם "את יחידך אשר אהבת", ובהמשך מודגש פעמיים "וילכו שניהם יחדיו"! וכאשר אברהם עוקד את יצחק על המזבח, מגיעה אהבת האב לבנו לשיאה, רגע לפני הפרידה – וכמה שמתגברת האהבה הזו, עולה על גביה אהבת ה' ויראתו, ושמחת הנפש בקיום מצותו.

את כל זה באמת קשה לתפוס, איך הכל עקוּד יחדיו בישוב-הדעת וזריזות נפלאה, אהבת אב לבנו ואהבת אדם לאלקיו, צער הפרידה מהבן היחיד והאהוב ושמחה שלמה בקיום מצות ה'[ו].

נסיון באמונה

אך מעבר למעשה עצמו, מעבר לזריזות והשמחה בקיומו, יש עוד רובד מהותי בנסיון העקדה כנסיון באמונה, שבאמת הוא הנסיון הגדול ביותר.

אברהם אבינו הוא המאמין הגדול, "ראש כל המאמינים"[ז]. מתחילת דרכו הוא הולך ומאמין, כבר בעצם ההליכה לארץ לא נודעת, תוך עזיבת כל הידוע לו. אברהם גם מלמד את כולם אמונה ודעת אלקים, והוא עצמו הולך ומתחזק באמונה, "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה"[ח].  

מבחן האמונה הוא מול הספק. קל להאמין כאשר אין ספקות, כשהכל גלוי וידוע וברור כשמש. אבל כאשר נערמים הספקות, לוחשים ומחלישים "מי אמר? ואולי לא? והאם אתה בטוח? ואיך זה יכול להיות?" ועוד ועוד ספקות... – אז נבחנת האמונה, האם היא מוותרת בחשש או מתגברת ומתחזקת ומנצחת את הספק. בכל מבחן כזה שעובר בהצלחה, האמונה מזדככת ומתחזקת.

והנה העקדה כרוכה מתחילתה, באופן מובנה ממש, בעמידה מול הספק. הרי הציווי לאברהם להעלות את יצחק בנו עומד בסתירה גמורה להבטחה המפורשת שה' העניק לו לפני כן, "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע"! זהו הפירוש העמוק ב"וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" – ה' יוצר במכוון מציאות מבלבלת, ניסוי מעבדה בתנאי שיא אופטימליים של ספק שאין גדול ממנו. לא מישהו מבחוץ שבא ומטיל ספק, אלא ספק שמאיים למוטט את כל האמונה: כי אם תאמין בהבטחת הזרע שנאמרה קודם איך תוכל לציית לציווי העקדה, ואם תציית לציווי הנוכחי איך תמשיך להאמין בהבטחה הקודמת? אז רבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני?

התמודדות עם הספק – הכנעה והבדלה

איך בכל זאת אברהם ממשיך להאמין? איך הוא מכיל את שני הקצוות הסותרים?

נביא מלשונו המיוחדת של רבי מנחם מענדל מויטסבק (מענקי תנועת החסידות, תלמידו-ממשיכו של המגיד ממעזריטש)[ט]:

אברהם אבינו עליו השלום עמד בנסיון ולא הרהר אחר האמונה בהשגתו את דבריו יתברך שהמה מהופכים, והתחזק באמיתות האמונה הגדולה והחזקה מרצונו הפשוט יתברך, כי לא מחשבותיו מחשבת השם יתברך ולא דרכיו דרכו ואינו מבין דבריו יתברך והנהגתו כלל... שאינו מובן מחשבותיו וכל-שכן רצונו הפשוט. ובאמונה זו התחזק אברהם אבינו עליו השלום ולא סמך על השגתו ועמד בנסיון שלא להרהר אחריו יתברך.

במלים פשוטות יותר, אברהם יודע שהשכל שלו אינו סוף פסוק. אין לזלזל בשכל אבל צריך לדעת את מגבלותיו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"[י]. לכן במקרה כזה, כאשר השכל נתקל בסתירה, צריך "לזרוק את השכל", להתעלם מהסתירה ורק לקיים את ציווי ה'. כך אברהם ממשיך להאמין בהבטחת ה' "כי ביצחק יקרא לך זרע" ובכל זאת הוא הולך, בלב שלם, אל העקדה, מתוך הבנה עמוקה שהוא אינו מבין...

נדייק, לא מדובר בהכחשה. אברהם המאמין אינו אומר, "הכל פשוט וברור. אין בעיה". הוא מודע לגמרי לסתירה, היא עומדת מולו בכל חריפותה, ללא הסבר מניח את הדעת! – אבל הוא לא נותן לסתירה הזו להטיל ספק באמונה, כי האמונה מתנשאת מעל השכל המוגבל. זו דוגמא מובהקת של הכנעה, השלב הראשון בכל תהליך מתוקן של עבודת השם כפי שלימד הבעל-שם-טוב[יא]: נכון שיש לי קושיות וספקות, ואין לי עליהם תשובות טובות, אבל אני מכניע את הספקות ולא נותן להם להרוס את האמונה. כך למשל, הרבה אנשים מוטרדים מאד מהמציאות של "צדיק ורע לו. רשע וטוב לו"[יב] – קושיה שהפריעה גם למשה רבינו ולדוד המלך! אך צריך לדעת לומר: איני יודע מדוע זה כך, ובכל זאת אני מאמין בה', ומאמין בכך שהוא טוב לכל!

לאחר השלב הראשון של ההכנעה, מגיע שלב ה"הבדלה". לאחר שאברהם שומע את הציווי ומחליט להכניע את הספק, הוא לא נותן לו לצוץ עוד על פני השטח, שכן עליו לעסוק באופן חיובי בקיום המצוה, בכל הזריזות וישוב הדעת, בכל הרצון והשמחה. הוא נבדל לגמרי מהספק המקרר והמחליש, ומשכים בבקר לצאת למסע אל הר המוריה. בשלב ההכנעה הראשוני עיקר התיקון היה בכוחות הנפש הפונים אל המעשה (הממד ה'מוטבע' בנפש), אך כעת בשלב ההבדלה יש תיקון גם בממד הרגש (הממד ה'מורגש' בנפש), כאשר אברהם פועל מתוך שמחה וזריזות.

דרשה ממתיקה

לאחר עבודת ההכנעה וההבדלה, מגיעים לבסוף אל ההמתקה. כדי להתגבר על הנסיון באמונה, על הספק המפקפק, היינו מוכנים בהתחלה לוותר על ההבנה לטובת האמונה. אבל אם עשינו זאת כמו שצריך, אנו זוכים בסוף להבנה עליונה יותר שתפתור לגמרי את הספק, לא רק באמונה שמעל השכל אלא גם בהסבר המובן לשכל. כלל גדול הוא שההמתקה תלויה בתיקון הממד השכלי (הממד ה'מושכל' בנפש), ולא די בממד המעשי והרגשי.

חז"ל מספרים על דו-שיח בין אברהם לה', לאחר שה' מנע את אברהם מלשלוח יד אל הנער[יג]:

אמר לו אברהם... אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחזרת ואמרת "קח נא את בנך". עכשיו אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער". אמר לו הקב"ה, "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה"[יד], כשאמרתי לך "קח [נא את בנך]" מוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו. העלית אותו – הורד אותו.

רק עכשיו ה' מגלה לאברהם מה באמת היתה הכוונה מתחילה: לא אמרתי לך לשחוט את יצחק אלא רק "והעלהו שם לעולה", ולכן לא היתה סתירה כלל. את הסוד הזה אי אפשר היה לגלות בהתחלה, כי זה היה הורס את כל ההצגה... הרי הנסיון באמונה נובע ממציאות הספק, ואם הכל היה מובן לא היה נסיון.

מי שמוכן לעבור על גשר צר מאד, כשהוא מחזיק רק באמונה, יזכה לבסוף שהאמונה תהיה מיושבת גם בשכל. אלא שהשכל הזה שונה מהשכל הראשון: ההבנה הראשונית הפשוטה בציווי "והעלהו שם לעולה" היא להעלות ממש כקרבן עולָה, לשחוט את יצחק, חלילה. זהו הפשט. אבל מעל הפשט בתורה יש את הדרש שמגלה את הפנימיות, את עומק הכוונה, ובכך ממתיק לגמרי את הכתוב.

העליה מהפשט אל הדרש היא עצמה מפתח להמתקת הספקות. מציאות העולם הפשוטה – ה"פשט" של העולם-הזה כפי שהוא נראה לעינינו – מציבה הרבה ספקות בפני המאמין. ההתמודדות העיקרית עם הספקות היא להכניע את השכל להכיר בגבולותיו, אכן לא הכל מובן. אבל בסוף זוכים לגלות את הממד הפנימי יותר במציאות, ה"דרש" של המציאות, ואז מצליחים להבין את דרכי ה' ולהמתיק את כל הספקות.

---

לפי מבחר שיעורי התבוננות י"א עמ' 89

 לעיון נוסף מאמר "נסיונות באמונה"



[א] אבות ה, ג. כמו שפירשו הרמב"ם והרע"ב שם שהנסיון העשירי הוא עקדת יצחק.

[ב] ברכת זכרונות במוסף של ראש השנה.

[ג] תהלים סה, ב.

[ד] אגרת הקדש כא.

[ה] ראה ויקרא יח, כא, בפירושי רש"י ורמב"ן.

[ו] וראה בדרך זו בסידור עולת ראיה על פרשת העקדה.

[ז] פסיקתא זוטרתא שיר השירים ד, ח.

[ח] בראשית טו, ו.

[ט] ספר פרי הארץ לפרשת וירא.

[י] ישעיה נה, ח.

[יא] כתר שם טוב כח.

[יב] ברכות ז, א.

[יג] רש"י בראשית כב, יב.

[יד] תהלים פט, לה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION