מרמאות ליושר

מרמאות ליושר

יעקב מרמה את יצחק, לבן מרמה את יעקב, השבטים מרמים את אנשי שכם ויוסף מרמה את אחיו. האם יש הכרח לשחק את המשחק של עולם השקר? היכן הוא היושר הבסיסי? מה שורש הרמאות ומהי תכליתה?

"וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" – נראה שיעקב אבינו חושש מכך שבתשתית יחסיו עם עשו יש ערמה ורמאות בגניבת הברכות, ואולי זו גם כוונת חז"ל "שמא יגרום החטא".

גלגולי הרמאות

לא חסרים רמזים לביקורת על ערמת יעקב: א. "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" – זו "עקיצה" ליעקב, אולי במקומכם אפשרי שהצעיר ידחוף החוצה את הבכור, אבל לא כן אצלנו. ב. דברי יעקב לעשו "קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי" רומזים לברכות שנטל ממנו (וראה רש"י על "ויהי לי שור וחמור" – משמע שזו הודאה סמויה שהברכה "מטל השמים" מיועדת לעשו). ג. ליעקב שרשרת צרות שכולן קשורות ברמאות במשפחתו (יש כאן 7 רמאויות כנגד 7 המידות. ואכמ"ל): לבן חותנו מרמה אותו ונותן לו את לאה במקום רחל. אחר כך לבן מרמהו בצאן. רחל בתו מרמה את לבן וכתוצאה מכך מקלל אותה יעקב בלא יודעין והיא מתה (כלומר, יותר משרומה לבן רומה כאן יעקב). בהמשך מרמים האחים את אנשי שכם ובעקיפין גם את יעקב, ומבחינתו רע היה הדבר. ולבסוף מרמים השבטים את אביהם בכתונת הטבולה בדם שעיר עזים, "הַכֶּר נָא... וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי" (כשם שרימה את אביו בעורות גדיי העזים על ידיו, "וְלֹא הִכִּירוֹ"). ושוב, יהודה שהוביל את רמאות הכתונת שומע מכלתו שרימתה אותו בהתחפשה לזונה: "הַכֶּר נָא" וכו', ולבסוף מרומים כל האחים: "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ".

אך הדבר טעון הסבר. הרי איננו שוללים את ההערמה באופן גורף: הן מותר להתפתל עם עיקש, כשם שנצרך להערים על היצר-הרע שבתוכנו. אף ה' מצוה את ישראל להערים על המצרים ולשאול מהם כלים כדי ליטול את המגיע להם, וגם בענייננו: הגעת הברכות ליעקב היא רצון ה' שמלכתחילה, אלא שדרך ההגעה היתה דרך עקיפין והערמה.

נשקו של החלש

ההצדקה לעורמה היא היותה נשקו של החלש. בעלמא דשיקרא שלנו, פעמים רבות הצדק נרמס על ידי כוחנותו של הרשע, ומותר לצדיק לנצל את יתרון חכמתו כדי להשיג את שהיה מגיע אליו לו היה העולם מנוהל בצדק. למרות זאת יעקב לא היה שלם עם עורמתו מול עשו, אף שהיה משוכנע כי לפי האמת הברכות ראויות לו (כדבר ה' לרבקה כשהתרוצצו הבנים בקרבה). שמא חש כי סוף-סוף כלפי עשו היה כאן עוול, שהרי עשו מצדו תפס בפשטות שלפי הצדק הברכות ראויות לו. מכל מקום, יעקב ירא את עשו החזק החש כי אף הצדק לצדו.

כדי להתמודד עם הקטרוג וכוח הטענה ה'עשווי', נאלץ יעקב להאבק מאבק פיזי עם שרו של עשו ולגלות גבורתו. דהיינו, ה' אומר ליעקב: אל תנקוט בנשקו של החלש, אל תשופנו עקב בערמה, אלא התייצב מולו פנים אל פנים. אינך חלש כפי שהנך סבור ולכן אל תלך בדרכי עקיפין בהנחה שהעולם-הזה מסור לעשו ורק סוף הימים (העקב) נועד לך. חטאו של יעקב הוא בהזדקקותו לערמה, בהנחתו שבישירות ויושר (בחינת ישראל – והוא בדומה להבדל בין הצדיק לבינוני שבתניא) אין לו סיכוי, ותיקונו הוא בהזדקפותו לאחוז באומץ ובגלוי בדרכו.

לרשת את התוהו

נעמיק יותר: חטאו של יעקב היה בהחילו שיטות אלו של התפתלות והערמה על דבר ה' – ברכת יצחק שהיא מעין נבואה, ולא חלק אינטגראלי מעלמא דשיקרא. בדקות, רבקה ויעקב תופסים אף את דבר ה' כחלש, כמנוע מלהתגשם ישירות ובאופן חלק בתוך מציאות שהוא כל כך זר לה, ולכן לדעתם צריך להתחכם ולעקוף את התנגדותה. על רקע החטאה כזו, עוד יותר מתבקש לייסר את יעקב ולתקנו, כדי שיעז לזקוף את ייעודו ואת היות ה' לו לאלקים בתוקף (בגרסה המורחבת של המאמר נתייחס לציווי ה' להערים על המצרים).

החסידות מסבירה שה' הציע תחילה את התורה לעשו כדי שישראל יזכו בתורה שעתידה לרומם בסופו של דבר אפילו את פראיותו של עשו, את "עולם התוהו" שלו. לפי זה לא רק יעקב הערים על יצחק, ה' עצמו הערים, ושמא לא רק על יצחק אלא אף על יעקב בעצמו. ה' העניק ליעקב את ידי עשו ואת ריח השדה שבחוץ כדי שיזכה במרחביו של עשו ובגבורתו. מדוע ה' כן מערים? לא מפני חולשה שכופה על עצמו, לא מפני כבדו את חוזק העולם הזה, אלא מפני כבדו את האמת המסתתרת בעולם ואת תהליכי צמיחתה. אך כיוון שגישת ה' אינה מושכל ראשון, יזכה יעקב בברכות אלו רק אחרי זיכוך גלות מצרים ומתן תורה, ולעת עתה רק שור וחמור לו.

הוי אומר, זקיפתו של יעקב משחררת אותו להבין כי הערמת ה' אינה מין חולשה ש'כפה' על עצמו במסגרת הסתתרותו, אלא עורמה שמטרתה לקרב ולסגל את האדם אל רוממותו, עורמה שבאה מתוך כיבוד המצב האנושי ואמון שמסוגל הוא להתפתח אט אט מעלה מעלה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION