לעלות לגג

הסוד הפנימי של מצות מעקה מלמד כיצד להשמר מהנפילות הצפויות למי שמנסה (ומצליח) לעלות גבוה

"הנֹפל"

בפרשתנו מופיעה מצות מעקה – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפֹל הנֹפל ממנו"[ב]. מורנו הבעש"ט לִמד שכל המצוות – כולל אלו שבפשטות תלויות בזמן, במקום או במצב מסוים – נוהגות בנפש בכל זמן בכל מקום ובכל אדם. לפיכך ראוי לדרוש גם את מצות מעקה (הנוהגת גם להלכה בתמידות) בעבודת הנפש הפרטית והתמידית של כל אדם ואדם:

רש"י מסביר את הבטוי "כי יפֹל הנֹפל" – "ראוי זה ליפול [שהרי טרם נפל קראו הכתוב 'נֹפל'], ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". בפנימיות, כל מי שעולה לגג, כל מי ששואף מעלה מעלה, "ראוי ליפול" ונקרא "נֹפל" – השאפתנות טומנת בחובה נפילה. אפילו עליה לגג כדי לשקוד בהתבודדות של עבודת ה' – כמאמר דוד המלך: "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג"[ג] – עתידה להסתיים בנפילה. כך, גם נפילת דוד המלך – מעשה בת שבע – נבעה מהעליה על הגג: "ויתהלך על גג בית המלך, וירא אשה רֹחצת מעל הגג"[ד]. דוד המלך – ואחריו משיח בן דוד – נקרא "בר נפלא"[ה]. דוד הוא "נֹפל" בעצם – זו מודעותו הקיומית – ועל כן ממנו ראוי ללמוד את סוד הנפילה, כיצד להישמר ממנה וכיצד לקום לאחריה.

גג הנפש

מדוע כל השואף כלפי מעלה, כל העולה לגג, הוא "נֹפל" שעתיד ליפול ממנו? הגג הוא מקום טוב להתבודדות – שם האדם מחוץ לחיים הרגילים על כל מפגשיהם והתמודדיותיהם, והוא משקיף ממעל כרואה ואינו נראה, משוחרר מתדמיות חיצוניות וממוסכמות. בהתבודדות על הגג נפגש האדם עם גג הנפש – עם הרצון היסודי והעצמי ביותר של הנפש, ממנו נולדות כל המדות המודדות את המציאות ומתיחסות לזולת שמחוץ לאדם (ומתחתיו, כשהוא נמצא בתודעת הגג). אבל, כאשר הנפש מתפשטת להביע את עצמה – כשהיא מרשה לעצמה להיות כנה לגמרי ולא משועבדת כלל למוסכמות, כשהיא מחפשת את הרצון האישי העצמי ביותר – קיימת סכנת נפילה וודאית. על הגג – בתוך בדידות ההתבודדות – רוצים לצעוק אל ה' מעצם נקודת הלב הפנימית. אכן, סוף סוף צעקה זו משחררת ומתירה כל רסן, וכל עכירותה של האישיות שוטפת החוצה.

ועוד, ההתרוממות מעל הקטנוניות – זו של רשות הרבים, ואף זו של חיי היום יום של האדם עצמו – מלווה בחשאי ב'פחד גבהים'. האדם חש בתוכו כי הוא מגזים – שהמקום ה'מופשט' הזה איננו מקומו האמיתי – והוא חש פיתוי מסתורי לקפוץ מהגג ולשים קץ ל'שגעון' הזה. השאיפה אל-על – העליה להתבודד על גג הנפש – מעורבת עם ניפוח התדמית האישית מעבר לשיעורה האמתי. האדם חש שזהו איננו מבטו שלו עצמו, שתדמיתו מנופחת, וה'בלון' עומד להתפוצץ. מתח זה עצמו גורם לאדם לפוצץ את המודעות ה'גגית' הזו וליפול ממנה למציאותו הקטנונית והנמוכה.

כלומר, עצם העליה לגג הנפש מביאה את נפילת האדם לחלקים הנמוכים והשפלים יותר של הנפש ולחשיפתם. באותו מקום בו משתחרר האדם מכל מוסכמה – על מנת לגלות את עצמיותו – נחשפים גם החלקים הרעים והשפלים של הנפש, שמודחקים בחיי היום יום. ויתר על כן, עצם העמדת האדם את עצמו במקום נעלה מפחיתותו הרגילה דוחף אותו לגלות את ה'אני' האמתי והשפל.

מעקה המועקה

תריג המצוות נקראות בזהר "תריג עיטין"[ו] (תריג עצות), והעצה לנפילה הוודאית כשהאדם חפץ להתעלות לגג נפשו היא מצות "ועשית מעקה לגגך" (שהרי ודאי איננו חפצים ליאש את האדם לבל יעלה לגג, וישאר שקוע בחיי ההבל של העולם הזה). כיון שודאי שהעולה לגג עתיד ליפול, טוב יותר שיפול מעצמו, במודעות ובבחירה – "כי יפֹל הנֹפל ממנו [– מעצמו]" – שרוחו תפול בקרבו. מועקת המודעות של האדם לשפלותו ונפילתו היא המעקה לגגו.

כשהאדם מקיף את צעקת נפשו במעקה-מועקה, כשהוא מודע לשפלותו העצמית המוטבעת בו, הוא שם מעצור לרוחו. מי ששפל בעיני עצמו (כדוד המלך, שאמר על עצמו "והייתי שפל בעיני"[ז]) – מי שיודע עד כמה מציאותו המודעת רחוקה ממהותו הנעלמת – אינו מאמין לעצמו יותר מדי. אדם כזה לא יתפתה על נקלה לחשוב כי כשהוא מתיר את כל המוסכמות ומתבודד עם עצמו הוא שומע את שירת נפשו – הוא לא משחרר את כל רחשי לבו (כולל השפלים והנמוכים) והוא יודע למנוע מעצמו את מה שלבו שואל ממנו. אדם היודע מיהו ומהו מבין שהעליה לגג הנפש והיכולת להביט במבט עליון (ואף אלקי) על המציאות אינה שייכת לו בעצם, שהוא לא זכה לה מכחו, ואין תדמיתו מתנפחת בשל ההתבוננות מלמעלה על המציאות. הוא יודע שה' העלהו הגגה בדרך פלא וה' לא יעזוב אותו שם לנפשו. מעקה השפלות המפוכחת עוצר את ההתפשטות שלוחת הרסן ואף מגן מפני השגעון הנסתר לקפוץ מהגג בשל 'פחד גבהים'.

לפי ההלכה[ח], גובה המעקה הדרוש הוא י טפחים – גובה המותנים, כרמוז בפסוק "שמת מועקה במֹתנינו"[ט]. מעקה כזה לא מסתיר את שדה הראיה, ולהפך – דוקא כשהאדם רואה בירור את המקום הוא נמצא, הגבוה מכפי מדתו ושאינו ראוי לו, הוא מתעורר לפעול מתוך שפלות אמיתית. דווקא מתוך ראית גובה הגג מציב האדם מעקה-מועקה במתניו – פחד מתון שגורם לו להישען בפעולותיו על תמיכת ה' והגנתו. המעקה הוא נוי הגג (כמעקה על גג המקדש), איפוק וזהירות מוסיפות ענות חן לפתיחות האדם ולמגמת התעלותו.

פרזות תשב ירושלים

מעקה המועקה נראה מגביל, אך באמת דווקא הוא נותן לאדם כח התפשטות פלאי ואין סופי (והרמז: גדר בגימטריא אין סוף). זהו רז שלא נודע לחכמים – שלפי הגיונם אין שני דברים סותרים באים כאחד – ורק "פתי יאמין לכל דבר"[י] (כדרשת חז"ל על משה רבינו[יא]) יכול לדעתו. ונסביר: החומה האלקית, העוצרת את ישות האדם מלהתפשט, שונה מחומת בשר ודם – ה' מבטיח "ואני אהיה לה... חומת אש סביב"[יב], ודווקא עם חומה זו "פרזות תשב ירושלים"[יג] (ר"ת פתי). כלומר, חומת ה' היא גבול המתפשט בלי גבול, ומרחיבה את האופק עוד ועוד – דווקא החומה האלקית מביאה התפשטות אין סופית, לא כמדת האדם ולא כמה שנדמה לו אין סופי, אלא כמדת ה' שכל מדותיו אין סופיות באמת.

בנפש מתפרשים הדברים כך: עצירת האדם את רוחו ונפילתו בתוך עצמו מפנות מקום ומזמינות את רוח ה' לבוא בו (כסיום הפסוק "ואני אהיה לה נאֻם הוי' חומת אש סביב – ולכבוד אהיה בתוכה") – ואז מקבלת העליה אל גג הנפש משמעות אלקית ואין סופית באמת. שהרי, אין סוף לעומק ההרגש והצער עד כמה רחוק האדם מה', ועל כן אין סוף עד כמה אמיתי ונוגע הצער לה', ועד כמה פנימית היא התיחסותו לאדם והארתו בתוכו. גם התהליך עצמו הוא תהליך אין סופי, מפני שעומק השפלות והצער על הריחוק הוא לפי עומק הכרת ה'. ככל שזוכים יותר (בעקבות הצער) להכרת ה', כך מבינים יותר את עומק הפער בין מציאות האישיות למהותה האלקית, והצער נוגע יותר[יד].

גג המקדש

והנה, חז"ל דרשו כי "בית" מרבה היכל[טו] ו"לגגך" ממעט גגות בתי כנסיות[טז]. לפי זה, בית ה' הוא יותר 'ביתך' מבית כנסת (כך התגורר יואש ז שנים בעליית קדש הקדשים[יז]). בבית הכנסת אנו נמצאים ב"רצוא" אל ה' – תוך עזיבת בתינו – אבל בבית המקדש ה' שב אלינו. ה' ברא את העולם בתאוה ל"דירה בתחתונים"[יח] דווקא – בית הכנסת אינו בית ה', אלא בית בו מתכנסים אנו להתיחד אתו (בניתוק מעולמנו). אבל בדירת ה', כשהוא מתגלה בתחתונים – בתוך מציאותנו שלנו – בדרך "שוב", הוא נוהג בנו הכנסת אורחים ואנו חשים ב"בית".

והנה, דווקא דוד – ש'נפל' מגג ביתו – עתיד לעלות על גג המקדש: "שבע יפול צדיק – וקם"[יט] כבעל תשובה. בעל תשובה עומד היכן שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד[כ] – בעוד הצדיק לא יכול לעמוד על הגג פן יפול, דוד השפל בעיניו מסוגל לעלות לגג באופן מתוקן. המשיח – "בר נפלא" ש"הוא דוד בעצמו"[כא] – יעמוד על גג המקדש, ומתוך ענותנותו ושפלותו הפנימית יראה שכל ישראל ענוים הם (שהרי קיים בעצמו "מי שהיה בכלל ויצא, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא"[כב]), ויקרא: "ענוים, הגיע זמן גאולתכם!"[כג].



[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לתוכן המאמר ראה מלך ביפיו עמ' רמה ואילך.

[ב] דברים כב, ח.

[ג] תהלים קב, ח.

[ד] שמואל-ב יא, ב.

[ה] ראה סנהדרין צו, ב.

[ו] ראה זהר ח"ב צז, ב.

[ז] ש"ב ו, כב.

[ח] שו"ע חו"מ תכז, ה.

[ט] תהלים סו, יא.

[י] משלי יד, טו.

[יא] שמות רבה ג, א.

[יב] זכריה ב, ט.

[יג] שם פסוק ח.

[יד] ראה גם לקו"ת לשבת שובה (סד, ד) ובכ"ד.

[טו] סיפרי כי תצא פיסקא יט.

[טז] חולין קלו, א.

[יז] מ"ב יא, ב-ד; דה"ב כב, יא-כג, יא.

[יח] תנחומא נשא טז; תניא פרק לו.

[יט] משלי כד, טז.

[כ] ברכות לד, ב.

[כא] פיוט "אומץ ישעך" להושענא רבה.

[כב] ברייתא דרבי ישמעאל, בתחלת הספרא.

[כג] פסיקתא רבתי פרשה לו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION