מקום שבעלי תשובה עומדים

 לתשובה יש יעד - להגיע ל"מקום של בעלי תשובה", שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו. בעבודת ה' מוגדר אותו מקום ב'מרכבה' של עבודות מגוונות, שכל אחת מהן כוללת את כל קומות הנפש.

"ושבת עד הוי' אלהיך"

בפרשתנו מופיעה "פרשת התשובה"[א], ובמרכזה הפסוק "ושבת עד הוי' אלהיך ושמעת בקֹלו". הבטוי "עד הוי' אלהיך" (ולא 'אל הוי' אלקיך' וכדו') מדגיש כי לתשובה יש יעד מכוון ומדויק אליו יש להגיע ובו צריך 'להתמקם'. כך מודגש גם בפסוק הפותח את הפטרת שבת שובה – "שובה ישראל עד הוי' אלהיך"[ב]. גם מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין"[ג] מדגיש שיש "מקום" עד אליו צריך להגיע בתשובה[ד].

"מקום" הוא גם כינוי של ה' ("הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[ה]), כך שהביטוי "מקום שבעלי תשובה עומדין" מדגיש את התכללותו הרבה של בעל תשובה במקום ב"ה – בעל תשובה זוכה "לאשתאבא בגופא דמלכא"[ו] עוד יותר מהצדיק. בפרטות מרמז המושג "מקום" לספירת הבינה. בעוד החכמה היא 'אין' נטול ממדים – "והחכמה מאין תמצא" – בבינה נאמר "ואי זה מקום בינה"[ז]. הבינה נותנת ממדי מקום (אורך רוחב ועומק) להברקת החכמה. במושגי הקבלה, התשובה שייכת לכח הבינה בנפש (ובפרט תשובת אלול, העולה בינה[ח]). התשובה הבסיסית ("תשובה תתאה"), תיקון המעשים, הדבורים ואף המחשבות של האדם, שייכת למלכות בנפש, שרש לבושי הנפש החיצוניים. אמנם, באגרת התשובה שבתניא מבואר שתשובה בסיסית זו היא רק הקדמה הכרחית לעיקר התשובה ("תשובה עילאה") – שינוי פנימי בנפש ודרישת ה' מעומק הלב – ותשובה זו תלויה בכח הבינה הפנימי, "ולבבו יבין ושב"[ט].

כשאמרו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" הם התכוונו דווקא לבעלי "תשובה עילאה": מי שזכה רק לתשובה פשוטה ובסיסית בתיקון מעשיו, פחוּת מהצדיק שמעשיו מתוקנים מאז ומעולם. רק "תשובה עילאה", המחוללת באדם שינוי נפשי פנימי, מעניקה לו יתרון על הצדיק שלא זכה לאותו שינוי פנימי. זהו ישוב המחלוקת אם צדיק עדיף על בעל תשובה או הפוך – צדיק עדיף מבעל תשובה תתאה ופחוּת מבעל תשובה עילאה.

מתוך עיון בפרושי החסידות למאמר "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" נעמיק בהבנת היעד של "תשובה עילאה":

תשובה עילאה

בספר התניא[י] מוסברת עדיפות בעלי התשובה בכך שיש להם צמאון נפש וגעגועים לקדושה כפי שמקבל רק הנמצא "בארץ ציה ועיף בלי מים"[יא], ואילו לצדיקים השוהים תמיד בתחום הקדושה אין צמאון כזה. כשזוכה אדם לצמאון כזה נהפכים אף זדונותיו לזכויות, בהיותם מקור הדחף העצום שלו להתקרב לה'. בפרטות מוסבר באגרת התשובה[יב] שיתרון בעל תשובה עילאה הוא בריבוי דבקותו בה', באיכות (בחוית הדבקות המודעת) ובכמות (בריבוי תורה ומעשים טובים יותר מרגילותו, שהרי במקום שניתק חבל ההתקשרות לה' צריך "קשר כפול ומכופל") – הן מלמטה למעלה והן מלמעלה למטה: הדבקות בעבודת התפלה וההתבוננות היא עלית הנפש לה' מלמטה למעלה, ו"אתדבקות רוחא ברוחא" בלימוד תורה (וכן ההתדבקות בדרך ה' בגמילות חסדים) היא מלמעלה למטה, כשתורת ה' ומדת החסד האלקית מתגלות בתוך מציאותו של האדם.

ג ענינים אלו הם תשובה בכל רמות הנפש: הצמאון העז לה' (ומתוכו קיום המצוות) שייך למוטבע שבנפש (הכחות נצח-הוד-יסוד), זהו דחף טבעי לצאת מהרע ומהמות ולהתקרב לטוב ולחיים; הדבקות בתפלה היא "עבודה שבלב"[יג] השייכת לתחום המורגש שבנפש (הכחות חסד-גבורה-תפארת); הדבקות בעיון ולמוד התורה היא דבקות בתחום המושכל שבנפש (הכחות חכמה-בינה-דעת).

מרכבת התשובה

בתניא נתבארה עצם מהות ה"תשובה עילאה" שבבינה, אך כדי שתשובה זו תתבטא בעולם נדרשת 'מרכבת' פירושים מגוונים ל"מקום" עד אליו מגיעה התשובה. נתבונן ב-ד פירושים בחסידות – כנגד כחות המרכבה: חסד, גבורה, תפארת, מלכות – כשבכל פירוש מובחנות המדרגות מושכל-מורגש-מוטבע:

חסד: הבל שם טוב מסביר[יד] שיתרון בעל התשובה על הצדיק הוא בהתלהבותו בעבודת ה'. מי שטעם את טעם התלהבות החטא וחמימות התאוה – מדות החסד והאהבה (נפולות) – יכול לאמץ חמימות והתלהבות אלו בעבודת ה' (לא כ"אתהפכא" של המדה הרעה, אלא מתוך הכרת חוית החום בכלל). כסניף לכך מסביר הבעש"ט שבעל תשובה עובד את ה' בהתלהבות מתוך חשש סמוי שאם תאבד התלהבותו – והוא יתנהג כצדיק רגיל במצוות – הוא עלול לשוב וליפול בחטא. התלהבות בעל התשובה נובעת גם מחוית חידוש שיש לו בעבודת ה' – כשמתפוגגת חוית החידוש הופך בעל התשובה ל'דתי רגיל'.

חשש מנפילה כתוצאה מהרגל וחוסר התלהבות שייך למוטבע בנפש, לרגלים החוששות מנפילה (ל"רגליה יֹרדות מות"[טו]). חוית ההתלהבות עצמה שייכת למורגש, לרגש הלב החם. התלהבות מחידוש שייכת למושכל, ענין המוחין הוא חידוש וחֹם המֹח תלוי בהתחדשות[טז].

גבורה: נאמר בחז"ל[יז] שתשובה גמורה היא כשהזדמנה לאדם אותה עברה – באותו פרק, אותה אשה ואותו מקום – והוא פירש ממנה. לפי זה, תשובה היא עד שהאדם יזכה לכח גבורה לכבוש את יצרו גם במקום קושי גדול. בפשטות, בשל הבעיה בכך שאדם יביא עצמו לידי נסיון, יש מפרשים שרק אם ה' מזמן לאדם מצב הדומה לחטאו הוא יכול לעשות תשובה גמורה בפרישתו. אכן, כיצד יתכן שמהאדם תימנע האפשרות ליזום תשובה גמורה? לכן פירשו בחסידות שלבעל תשובה מותר להיכנס למקום שלצדיק גמור אסור לבוא אליו – מותר לו לשוב למקום החטא כדי לפרוש ממנו ולמאסו.

בספר "רב ייבי"[יח] אף מובא שהבעש"ט עלה למתיבתא דרקיעא והקשו שם איך תתכן תשובה גמורה, הלא בעת החטא בא החוטא בחציפות וקלות ראש, וכעת הוא שב למקום בענוה ובושה, ואין זה מצב דומה. לכן דרשו שם ש"עבר ושנה" – מי שחטא ורוצה לשחזר שנית את מצב החטא כדי לפרוש ממנו ולמאסו – "נעשה לו כהתר"[יט] ומותר לו לשחזר את החציפות וקלות הראש שקדמה לחטא (ואכמ"ל)!

כשה' מזמן לאדם מצב של חטא זוהי תשובה במוטבע שבנפש – פרישה תוך מהלך החיים הטבעי. כניסה יזומה למקום החטא בהלך נפש של מיאוס שייכת למורגש שבנפש. שינוי יסודי ברגש מאפשר לאדם לשוב למקום החטא ללא חשש[כ]. היכולת לשחזר את מצב החטא בשלמות ו'להחזיק ראש' שייכת לתחום המושכל, זו תשובה יציבה במח.

תפארת: הרמב"ם פסק[כא] שתשובה היא עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". כיצד יתכן שאדם יגיע למצב בו ודאי לו שלא יחטא? הרי ה' לא שולל את בחירת האדם ואף לצדיק מעיקרו נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"[כב]! אכן, כשאדם מודע לכך שמצדו וודאי שיפול בחטא, כפי שהיה בעבר, הוא חש ש"סומך הוי' לכל הנֹפלים"[כג] – שרק רחמי ה' סומכים ומצילים אותו מנפילתו[כד] (רחמים הם פנימיות התפארת[כה]). על הבוטח ברחמי ה' מעיד יודע תעלומות שברחמיו ישמור אותו מנפילה.

במוטבע חש אדם שרגליו מטות לנפול וה' מקיפו ושומרו. במורגש חש אדם ברחמים זורמים בתוכו, הוא מרגיש שה' ברחמיו מעניק לו רגשות אהבה ויראה בעבודתו. כשאדם מתאחד עם תודעת הרחמים עד לתחושה שכל תנועה ונשימה היא נס המתחולל ברחמי ה', הוא מתאחד גם במושכל עם רחמי ה' וכל פעולותיו נעשות אלקיות לגמרי.

מלכות: מפורש שבעוד הצדיק בטוח במעשיו המתוקנים בגלגול זה, בעל תשובה מתקן בתשובתו את כל גלגוליו. כשבעל תשובה "מתפלל על חברו" – מעורר רחמים על הכלל, ובפרט על פושעי ישראל – "הוא נענה תחלה"[כו] ומתקן את גלגוליו מתחלתם[כז]. הדאגה לכלל (השייכת למלכות, ובה גם סוד הגלגול, ובפרט גלגול נשמת המשיח וניצוצותיו) היא כניסה ל"מקום" פושעי ישראל, בו צדיק אינו עומד (ולעתים אף אסור לו לעמוד בו).

במוטבע מסייע בעל התשובה לכלל בגשמיות (כדי לקרבם ברמה ראשונית). במורגש הוא מתפלל על הכלל מקירות לבו, ובמושכל הוא מפיץ להם את סודות פנימיות התורה כדי לקרבם.

                  מושכל                            מורגש                            מוטבע

חסד             התחדשות                                    חוית ההתחדשות               חשש מהרגל

גבורה          נסיון בעזות                      נסיון יזום תוך מיאוס          נסיון מזדמן         

תפארת        התאחדות עם רחמי ה'         הרגשת רחמי ה'                שמירה מתוך רחמים                      

מלכות          הפצת פנימיות התורה         תפלה על הכלל                  סיוע לכלל בגשמיות                                               



[א] דברים פרק ל.

[ב] הושע יד, ב. שתי תופעות אלו הן "שנים עדים" שתשובה אמיתית היא עד ליעד מסוים. ועדות נוספת ופלאית במקרא: ידוע שכל מושג מקבל משמעות עיקרית מההקשר הראשון בו הוא נזכר בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – והנה, המלה "עד" והשרש שוב מופיעים לראשונה בתורה יחד: "עד שובך אל האדמה... כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט).

[ג] ברכות לד, ב.

[ד] רמז לקשר של מקום לבעל תשובה: מקום בעל תשובה = 1001, יג פעמים מזל = יא פעמים צא = יראת שמים. מספר זה מופיע באר"י ביחוד הזכירה (שם א-להים במילוי יודין באחוריים) והוא מסביר שזה סוד בוצינא דקרדוניתא (והיינו מוחא סתימאה, שרש יג מדות הרחמים, כפי שהוא לפני הצמצום).

ראשי התבות מקום בעל תשובה עולה טוב פעמים הוי' (וממילא גם השאר מתחלק ב-13 – חצי הפסוק "שמע ישראל").

[ה] בראשית רבה סח, ט ובכ"ד.

[ו] זהר ח"א ריז, ב.

[ז] איוב כח, יב.

[ח] בני יששכר, מאמרי חדש אלול א, ז.

[ט] ישעיה ו, י.

[י] פ"ז.

[יא] תהלים סג, ב.

[יב] פ"ט.

[יג] עפ"י תענית ב, א.

[יד] בעש"ט עה"ת פרשת נצבים אות ו.

[טו] משלי ה, ה.

[טז] ראה לקומ"א כא.

[יז] יומא פו, ב.

[יח] רב ייבי על תהלים לו, ג (וראה גם ייבי עה"ת סוף פרשת בלק).

[יט] עפ"י יומא פו, ב (ובכ"ד).

[כ] המגיד ממעזריטש הסביר (?מדל"י לקו"א קטז) שבעוד הצדיק אומר "אפשי בבשר חזיר ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" (תו"כ קדושים פ"ט) על בעל תשובה לומר "אי אפשי בבשר חזיר". לכן, הצדיק חושש מנסיון, ובעל תשובה אמיתי בוטח בהרגשתו ש"אי אפשי" בחטא ואינו חושש מנסיון.

[כא] הלכות תשובה פ"ב ה"ב.

[כב] אבות פ"ב מ"ד.

[כג] תהלים קמה, יד.

[כד] וראה לב לדעת מאמר "פרק בעבודת ה'".

[כה] ראה שיעורים בסוד ה' ח"ג פ"ט, ובכ"מ.

[כו] ב"ק צב, א.

[כז] תיקון גלגול קשור לסוד "יגולו רחמיך" וד"ל.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION