פרשת בא בשבע עינים

שבעה רעיונות קצרים על פרשת בא לפי סדר העליות.

 

ראשון – משה ופרעה

"בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ...". זו הפעם השלישית שנאמר למשה "בא אל פרעה", כמו שרמוז בגימטריא: בא = 3. אבל יש הבדל: בפעמים הקודמות נאמר "בא אל פרעה ואמרת/ודברת אליו" – לבוא כדי לדבר – ועכשיו זהו ציווי בפני עצמו, לבוא כדי לבוא. כלומר, בממד עמוק יש כאן חבור בין משה לפרעה (ביאה במשמעות זיווג). נכון שמשה בא אל פרעה כדי לתת לו עוד שלש מכות (בא מכות), אבל המכות פועלות גם חיבור בין השנים. מה הכוונה?

במצרים נמצאים ניצוצות קדושים שאותם יוציאו בני ישראל. לשם כך צריך משה – ראש בני ישראל – לפגוש את פרעה מלך מצרים, לברר ולפדות ממנו את הניצוצות. כדי לברר את הניצוץ צריך לרצות אותו ולאהוב אותו, וממילא לאהוב את פרעה שהניצוצות מעורבים ובלועים בו. זו באמת משימה לא פשוטה: קל יחסית להכות את הרשע הגדול, אבל מסוכן לגלות כלפיו אהבה מבלי להיות מושפע ממנו. לכן משה חושש, עד שה' אומר לו: אל תפחד, אני בא אתך אל פרעה (לכן נאמר "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה").

משה בגימטריא 345, וכאשר הוא נותן את עצמו בתוספת 10 מכות = 355, פרעה. כך הוא מתחבר לפרעה ולוקח ממנו את כל הניצוצות ששבויים תחתיו.

ËËË

שני – אוצרות בחושך

למצרִים היה חשך-מצרָיִם ולנו אור גדול, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". ממש מזכיר את נוסח ההבדלה במוצאי שבת: "המבדיל... בין אור לחשך, בין ישראל לעמים".

אנו מכירים את המדרש שבימי החושך שוטטו בני ישראל בתוך בתי המצרים (שלא יכלו לראות ולזוז), וראו את כל רכושם. לאחר מכן, כאשר כל יהודי ביקש משכנו המצרי כלי כסף וזהב ובגדים, המצרי לא היה יכול להתחמק ונתן את הכל...

מה הסיפור כאן? במצרים, פאר העולם העתיק, יש לא רק כסף וזהב אלא גם חכמה אנושית גדולה, "חכמה בגוים תאמין"! אבל מכת חשך ממחישה שכל אוצרות החכמה האנושית, גם הישגי הרוח המדע המודרני עד היום, נתונים בתוך מסגרת כלשהי של חושך ללא האור של התורה והאמונה. לנו, עם ישראל, יש אור בכל אשר נלך. כעת, תפקידנו הוא לשוטט (בזהירות) ברחבי החכמה האנושית, לדלות משם את האוצרות הגדולים ולהאיר אותם באור התורה.

ËËË

שלישי – כסא לטוב

מורנו הבעל שם טוב אמר: "הרע כסא לטוב", זו התכלית העמוקה של הרע, להרים את הטוב. אבל איך בדיוק זה נעשה?

אפשרות אחת היא כאשר הרע מאיים עלינו וגורם לנו לעשות תשובה. כמו שאמרו חז"ל שאם ישראל לא עושים תשובה הקב"ה מעמיד להם מלך רשע כהמן (חס ושלום) עד שיעשו תשובה. כך אנחנו משתמשים ברע להגיע להכנעה בפני ה', וכאשר הרע מילא את תפקידו שוב אין צורך בו.

אפשרות שניה היא שהרע מחדד את תחושת ההבדלה של הטוב. כאשר רואים את הרשעות בשיא הכיעור שלה, אנחנו אומרים בלב שלם "אשרינו מה טוב חלקנו...". אם הכל נעשה בפשטות וטבעיות, לא מרגישים את השמחה והחידוש בטוב, אבל כאשר הרע משמש רקע חשוך אז הטוב מאיר ומודגש "יתרון האור מן החשך".

ואפשרות שלישית היא מה שאומר משה לפרעה "וַיֹּאמֶר משֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ... כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ". גם מהרשעים הגדולים ביותר לוקחים משהו לעבודת ה'. למשל, לומדים מהם איך לפעול בחשק ובתענוג. כך יוצא שיש איזו המתקה לרע שלימד אותנו איך להיות טובים.

ËËË

רביעי – סטירת לחי

לאחר שמשה רבינו הודיע לפרעה על מכת בכורות ועל היציאה ממצרים בעקבותיה, נאמר "ויצא מעם פרעה בחרי אף". על כך אמר ריש-לקיש בגמרא (זבחים קב) משהו יוצא דופן: "סטרו ויצא". משה לא סתם יוצא בכעס, אלא מתקרב לפרעה, נותן לו סטירה הגונה, מסתובב ויוצא... אתם יכולים לדמיין את זה? ריש לקיש ודאי דמיין את זה היטב, וכנראה דמיין את עצמו עושה זאת (אחרת לא ברור מניין למד ריש לקיש לפרש כך).

לפי זה, משה רבינו מקבל יותר ויותר בטחון עצמי, עזות פנים מול פרעה הרשע, עד לאקט הסיום בסטירה מצלצלת ומהדהדת. עכשיו בני ישראל יכולים לצאת ממצרים, לאחר שמשה משתחרר משאריות החשש שהיה לו מפרעה.

דרך אגב, מהגמרא עולה שרבי יוחנן חולק על ריש לקיש, ואומר שמשה היה צריך "לחלוק כבוד למלכות" מהתחלה ועד הסוף. אבל בדורנו, דור של בעלי תשובה, מותר לנו בהחלט להזדהות עם ריש לקיש בעל-התשובה שמבין שכדי לנצח את הרשע חייבים לפעמים להעניק לו סטירה.

בכל פרשה בתורה יש רצף מלים שעולה בגימטריא "בראשית". ואצלנו: ויצא מעם פרעה בחרי אף = בראשית, זו ראשית הגאולה.

ËËË

חמישי – בוא לאכול

"וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" – זו שאלת הבן הרשע, כמו שנאמר בהגדה של פסח "רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם".

אמר הרב הקדוש רבי ישראל המגיד מקוזניץ: הרשע שואל "מה העבודה הזאת", איך יכולה להיות עבודת ה' בתוך ה"לָכֶם", באכילה של בשר הפסח, המצה והמרור? זה אולי יהודי 'דתי' הלומד תורה ומתפלל אבל מזלזל באכילה...

והנה התשובה בפסוקים שלנו: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם". דע לך שבזכות האכילה הזו של הפסח ה' הוציא אותנו ממצרים, ה' בחר בגוף הגשמי שלנו ונתן לנו תורה ומצוות לקיים בעולם הזה.

מה העבדה הזאת לכם בגימטריא בכורות, שהרי בזמן אכילת קרבן הפסח היתה מכת בכורות וגאולת ישראל.

ËËË

שישי – השלמת עשר המכות בתפילה

בשבוע שעבר למדנו כיצד שלבי התפילה מקבילים לעשר המכות, והגענו עד מכת ברד ("בכל מאדך"). כעת נשלים את שלש המכות בפרשתנו:

מכת ארבה מקבילה לברכה שאחרי קריאת שמע – ברכת "אמת ויציב" המסתיימת ב"גאל ישראל". התוכן של הברכה הזו הוא לְאַמֵּת את מה שנאמר בקריאת שמע, הכל מתגלה בפועל בגאולת מצרים. בברכה זו אומרים שמונה פעמים את המלה "אמת", והנה המלה ארבה היא שמונה פעמים שם הוי'.

מכת חשך מקבילה לתפלת עמידה (שמונה עשרה). בלשון הקבלה, בתפילת עמידה אנחנו נכנסים לתוך "עולם האצילות" האלוקי, מקום שבו יש רק אור וטוב, ללא מודעות נפרדת. זו התחושה ש"לכל בני ישראל היה אור במושבותם" (ומכאן יוצא חשך על ראש הרשעים).

מכת בכורות היא נפילת אפיים (מיד לאחר תפלת עמידה). בקריאת שמע הבענו את הנכונות למסירות נפש, אבל נפילת אפים היא מסירות נפש בפועל ממש, "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי אֶשָּׂא". כאשר אנחנו מוסרים את הנפש לה', נעשית מכת בכורות למצרים, והנה באה הגאולה.

ËËË

שביעי – מה הוא שותק

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" – זהו הבן שאינו יודע לשאול, הוא לא שאל דבר ורק אנו פונים אליו ומתחילים לספר. בשולחן הסדר יושבים עוד שלשה בנים, כל אחד שואל את שאלתו, ורק הבן הרביעי יושב ושותק. למה הוא שותק? חידה.

יש שתיקה שנובעת מחוסר הבנה וידיעה, אבל יש שתיקה שמעל ההבנה. כי לכל השגה אנושית יש סוף וגבול, ואחרי שמגיעים להשגה הגבוהה ביותר חשים שמעליה יש עוד ועוד מדרגות שמעל ההשגה. גם משה רבינו היה "כבד פה וכבד לשון" כי נשמתו מגיעה ממקור כל־כך גבוה שקשה לו להתבטא באותיות ומלים. מעל כל השאלות והתשובות יש אמונה פשוטה, ויתכן שזהו סוד השתיקה של הבן שלנו, הוא לא שואל אלא ממתין בסבלנות "המאמין לא יחיש".

כך מובן מדוע מצוות ההגדה – "והגדת לבנך" – כתובה דווקא בהקשר לבן שאינו יודע לשאול, בזכות האמונה שמעל השאלה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION