פרשת כי תשא - בשבע עיניים

שבעה רעיונות קצרים לפרשת כי תשא, מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ  

 

ראשון – החצי השני

"זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ". למה לתת רק מחצית השקל ולא שקל שלם?

מחצית השקל רומזת שכל אחד מאתנו הוא רק מחצית. מהו החצי השני?

אפשר לפרש שהחצי השני הוא הקב"ה. אני הנברא, קיום יחסי (חצי), מאמין בה' מחויב המציאות ובורא הכל.

אפשר לפרש שהחצי הראשון הוא "הנפש הבהמית" שלי שאתה אני מזוהה בהתחלה, והחצי השני הוא הנפש האלוקית הנסתרת בתוכי, "חלק אלוה ממעל ממש".

אפשר לפרש שהחצי השני הוא כל העולם הגדול שסביבי, ואני מתפלל שה' ישגיח עלי וישמור את דרכי בעולם.

אפשר לפרש שהחצי השני הוא הזולת שאותו אני צריך לאהוב, ובמיוחד בן הזוג שלי שהופך אותי לאדם שלם.

אבל אחרי הכל, יש משהו חשוב בעצם התחושה שאני חצי, בלי קשר לחצי השני, זו התכונה של "לב נשבר ונדכה", שפלות רוח שמוצאת חן בעיני ה'.

 

שני – מי אשם בחטא העגל?

נראה שאף אחד לא יוצא נקי בחטא העגל. אפילו כנגד משה רבינו יש טענה סמויה כלשהי, "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". מה הבעיה אצל משה?

יש פירוש שמשה אשם במקצת בכך שקיבל את הערב-רב שהסיתו את ישראל לחטוא.

פירוש נוסף הוא שבני ישראל טעו בהבנת דברי משה, מתי בדיוק הוא יחזור אליהם. אם משה היה רגיש יותר לעם, התקשורת שלו איתם היתה זורמת יותר וכוונתו היתה ברורה מראש (כמו שבעיות בזוגיות מתחילות בדרך כלל מאי-הבנה).

ופירוש עוד יותר פנימי: אם משה רבינו היה קשור יותר לבני ישראל, אזי גם בהיותו בהר סיני לומד תורה מפי ה' הוא היה חש שמשהו קורה לעמו האהוב. ומה הוא היה יכול לעשות? לומר לקב"ה:  "סליחה, אבל אני חייב לצאת באמצע השיעור, לחזור עכשיו לבני ישראל ולהציל אותם מהחטא!" כי הקשר של ה' עם ישראל חשוב יותר מהשעשועים בתורה.

אכן, משה למד את הלקח, והדבר הראשון שהוא עשה מול חטא העגל היה לשבור את הלוחות. מוטב לשבור את הלוחות המופלאים שה' נתן ובלבד להציל את עם ישראל.

[להרחבה ראו כאן]  

שלישי – מצאתי חן

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

העתקנו את כל 'שלישי' כדי שנוכל למצוא חן... שימו לב שהמלה חֵן כתובה כאן בצפיפות, ארבע פעמים (בחמשה פסוקים) – וזה התוכן העיקרי של כל הפרשיה, משה רבינו מתחנן למצוא חן, הוא וכל ישראל אתו.

ועכשיו נספור מלים (אתם מוזמנים לבדוק): ההופעה הראשונה של חן היא במלה ה-26, וההופעה השניה היא במלה ה-32. 26 ועוד 32 = 58, חן. את שתי ההופעות הבאות נספור מהסוף להתחלה, כמו כל תופעה של חן שיש בה סימטריה. החן הראשון מהסוף הוא במלה ה-16 מהסוף, והחן השני מהסוף הוא במלה ה-42 מהסוף. גם כאן, 16 ועוד 42 = 58, חן. זו תופעה מופלאה של חן כפול בפרשיית החן הזו, "תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ".

ועוד פנינים:

בחלוקה הראשונה, 26 בגימטריא שם הוי', 32 בגימטריא כבוד. אכן בפסוקים הבאים מבקש משה מה' "הראני נא את כבודך", כבוד הוי'חן של ה').

יש קשר הדוק בין שתי החלוקות של 58 – 26 ועוד 32, 16 ועוד 42. שהרי 42 פחות 16 = 26.

אם נחשב את כל ההופעות לפי הסדר: ההופעה השלישית היא במלה ה-41 והרביעית במלה ה-67. 41 ועוד 67 = חנן. ואם נחשב את הכל מהסוף: ההופעה השלישית היא במלה ה-51 מהסוף, והרביעית במלה ה-57 מהסוף, 51 ועוד 57 = חנן.

 

רביעי – רואה בלב

"וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי... וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". ניתן להסביר זאת בעזרת שלשה מושגי יסוד בחסידות: "השתלשלות, התלבשות, השראה".

לראות את "אחורי ה'" פירושו להשיג את סדר ההשתלשלות הנובע ממנו, דבר נולד מדבר, כמו טבעות שלשלת האחוזות זו בזו, ראש התחתונה נעוץ בסוף העליונה, כמו צד האחור ביחס לפנים.

אבל יש דרך שבה המדרגה העליונה מתלבשת בתוך הדרגה התחתונה, כמו נשמה בתוך גוף, לראות ממש את צד הפנים בתוך צד האחור - ולכך לא זכה משה (אלא בדרך של "ידיעת השלילה").

והנה בספר הזוהר יש דו-שיח מופלא: משה מצטער שלא זכה לראות את פני ה', אבל שמעון בר יוחאי אומר לו: "למרות שאתה לא יכול להסתכל בעיניך בבני העולם הבא, ולא במלאכים, כל שכן בקדוש-ברוך-הוא ושכינתו, אבל בעֵין השכל שבלבך אתה רואה את הכל, בבני העולם הבא ובמלאכים ובקב"ה ושכינתו שסובבים אותך" (תרגום מהמקור). כלומר, משה באמת זכה לראיה העליונה ביותר, בתוך הלב שלו. זו דרך של השראה, המדרגה הכי גבוהה שורה על המציאות הכי תחתונה. אבל משה בעצמו לא היה מודע לכך עד שרבי שמעון מגלה לו.

בעתיד, המדרגה הזו תתגלה ממש במודעות שלנו, "כי בעין בעין יראו".

 

חמישי – עם קשה עורף

אחרי שה' מגלה למשה רבינו את י"ג מידות הרחמים, משה מבקש "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".

מה קורה כאן? הרי לפני כן ה' רצה להעניש אותנו בגלל שאנחנו קשי עורף – כמו שאמר למשה "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" – ועכשיו  משה מבקש לסלוח לנו בגלל שאנחנו קשי עורף!

זו דוגמה מובהקת למהפך של מידת הרחמים. אנחנו רואים מישהו עם חסרון, ואז מתעוררת מידת הדין שלנו ואנחנו שופטים אותו בחומרה. אבל אחר כך מתעוררת מידת הרחמים ואומרת: דווקא בגלל החסרון הזה ראוי לרחם עליו.

בעומק, זה שאנחנו עם קשה עורף לא חייב להיות חסרון. אנחנו עקשנים לכל הכיוונים. גם מרדכי היהודי היה עקשן גדול, והנה קיבלנו את חג פורים!

בזכות העקשנות היהודית אנחנו שורדים בכל שינויי הזמנים. כמו שרומז הפסוק "כֹּה אָמַר ה' מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל". להרגיעו ישראל בגימטריא עם קשה ערף.

 

שישי – שלש בריתות

"וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר  אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" – כאן ה' חותם על הסליחה בי"ג מידות הרחמים בכריתת ברית עם ישראל על-ידי משה רבינו.

יש בתורה שלש דמויות שה' כורת עמהן ברית, נח, אברהם אבינו ומשה רבינו. הברית עם נח היא ברית על הקומה הבסיסית של קיום העולם. הברית עם אברהם היא ברית של בחירה באיש ובזרעו היוצא ממנו והולך בדרכיו הטובים (כמו שמתבטא בברית המילה). הברית עם משה היא שבכל מצב, גם אם חטאנו ופשענו, הקשר עם הקב"ה לא ינתק לעולם.

על הברית עם נח נאמר "חביב אדם שנברא בצלם". על הברית עם אברהם נאמר "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". ועל הברית עם משה נאמר "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" – תורת משה מגלה את הקשר העצמי של ישראל והקב"ה.

ברית משה מתבטאת בנפלאות שה' עושה עם משה עצמו, "אעשה נפלאות... מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך", הגילוי שהשכינה שורה ממש בגופו של משה כמו שרואים בקרני ההוד שזכה להם משה (אותם נפגוש ב'שביעי'). זהו הגילוי של הנשמה האלוקית עצמה שהיא "חלק אלוה ממעל ממש". והרמז בגימטריא: מעשה ה' כי נורא הוא = חלק אלוה ממעל ממש.

 

שביעי – המסוה

"וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ... וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.  וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ".

נאמר במדרש שבספר התורה של רבי מאיר היה כתוב (בפרשת בראשית) "כתנות אור" במקום "כתנות עור". אצל משה רבינו העוֹר הגשמי הפך חזרה לאור. אבל בדרך כלל האור של משה הוא מופשט מדי ואי אפשר לקלוט אותו. לכן צריך את המסוה, שאיננו רק לבוש מסתיר אלא כמו מסך המאפשר לראות בעדו את אור השמש.

הדבר מתאים למה שמוסבר בחכמת הקבלה על "אור אין סוף" של הקב"ה, גילוי אין סופי שעדיין אינו יכול להיות מקור לעולמות הנבראים. לכן בשלב הראשון נוצר "עולם המלבוש", כמו מסוה לאור הגדול. האור הראשון הוא כמו א פשוטה (כמו שמודגש בהבדל בין אור לעור), האות הראשונה שממנה מתפתחות כל השאר. את ה-א צריך 'להלביש', להפוך אותה לאות שלמה (במילוי): אָלֶף. והנה אלף בגימטריא מסוה, זהו המסוה המלביש את א. אם כבר, השלב הבא אחרי "עולם המלבוש" הוא הצמצום של האור, זהו המשך תהליך ה'מלבוש': אלף-למד-פא (מילוי של מילוי) – בגימטריא צמצום.

נחזור לפסוקים שלנו ונגלה רמז מופלא: בכל הפסוקים המדברים על קרני ההוד של משה (מ"ויהי ברדת משה" עד "לדבר אתו") יש בדיוק 111 מלים, כמו הגימטריא של מסוה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION