בשבע עיניים - ויקהל פקודי

שבעה רעיונות קצרים לפרשת ויקהל-פקודי, מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ

 

 

ראשון – שבת שלום

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" – זו הפתיחה לציווי על מלאכת המשכן, ומכאן לומדים שאין לעסוק במלאכת המשכן בשבת.

המשכן מאחד את כל עם ישראל, הוא המרכז שבו ה' שוכן בתוך ישראל. לכן הפתיחה לפרשה המוקדשת לבניין המשכן היא במלים "ויקהל משה", כל עם ישראל מתכנסים להיות קהל אחד גדול, צבור.

אבל בשבת אין צורך לפעולה של בניית המשכן, כי השבת בעצמה היא סוד האחדות של ישראל – לכל יהודי יש בשבת "נשמה יתירה" שמוציאה אותו מהחוג הפרטי ומחברת אותו לכל ישראל.

מהציווי "לא תבערו אש... ביום השבת" לומדים חז"ל שבית הדין אינם מענישים בשבת. זהו יום של שלום שלא מתאים לעורר בו 'דינים' וגבורות (גם גבורות קדושות שצריך לנקוט בהן). יותר מזה, בספר הזוהר מוסבר ש"לא תבערו אש" פירושו שבשבת יש להיזהר במיוחד ממידת הכעס, אש הכעס השורפת כל חלקה טובה ומפרידה בין בני האדם.

שבת שלום ומבורך!

 

שני – אור וצל

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". בצלאל הוא האמן המופלא המופקד על מלאכת המשכן.

חז"ל דרשו את שמו של בצלאל "בְּצֵל אֵל", נמצא בצל ה' ויודע לכוון לדעתו. אבל למה דווקא צל? קודם נשים לב שבצלאל הוא בן אוּרִי, לשון אור. גם הסבא קשור, שהרי חוּר פירושו צבע לבן, חִוֵר, כמו שקראנו במגילת אסתר "חור כרפס ותכלת". צֵל בן אוֹר בן לבן.

קודם כל, האמנות מתחילה במשחקי אור וצל. בנוסף, יש כאן משמעות עמוקה:

צל הוא מקום חשוך, נדמה שלא מאיר בו אור הקב"ה – זהו "חלל הצמצום" שבתוכו נברא העולם. בתודעה הראשונית שלנו, אנחנו נמצאים במקום חשוך, מרוחק ומנותק מה'.

והנה פלא, בתוך חלל הצמצום בוקע קו של אור, אור אלוקי הממלא את המציאות הנבראת בתוך החלל. זהו השלב השני בתודעה, תחילה היה חשך ואז "ויהי אור" – בצלאל בן אורי.

אבל יש פלא עוד יותר גדול: חלל הצמצום החשוך (שנראה כמו חוֹר שחור) הוא בעצם לבן, חוּר. כי "הצמצום אינו כפשוטו", ואורו האין סופי של הקב"ה נמצא ממש אתנו כאן.

 

שלישי – סמל המנורה

"וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ". לשאר הכלים במשכן היו זֵרים: זר זהב לארון, כנגד כתר תורה; זר זהב למזבח הזהב, כנגד כתר כהונה; זר זהב לשולחן, כנגד כתר מלכות. רק למנורה אין זר, אבל יש בה משהו מעל שלשת הזרים, כמו "כתר שם טוב" שעולה מעל שלשת הכתרים. זר רומז לאור, זר = אור, אבל המנורה לא זקוקה לרמזים, כולה אור.

באמת, אפשר לזהות בתוך המנורה את שלשת הכתרים האחרים: האור של המנורה רומז כמובן לתורה, "תורה אור". הנרות של המנורה רומזים לכתר כהונה, כמו שנאמר לאהרן "בהעלותך את הנרות" – נרות הכהונה מפיצים את אור התורה (כמו שנאמר על הכהנים "יורו משפטיך ליעקב"). ואילו גוף המנורה העשוי "מקשה אחת זהב טהור" רומז לכללות נשמות ישראל המאוחדים בשורשם (כמו שלמדנו בפרשת תרומה) – רמז לכתר מלכות.

לא בכדי המנורה היא סמל לעם ישראל, אבל כדי שהסמל יהיה שלם יש להדליק את הנרות במנורה, כלומר לייסד את מלכות ישראל על גבי התורה ועבודת ה'. אז המנורה תהפוך מסמל דומם למשהו חי ומאיר.

 

רביעי – נשמות נשכחות

בתחילת פרשת פקודי נותן משה רבינו דין וחשבון על הכסף שניתן למשכן. כל אחד מישראל נתן מחצית השקל (מטבע כסף), וכיון שהיו 603550 אנשים, הרי ישנם 301775 שקלים. כל 3000 שקלים הם כיכר כסף, וכך היו מאה ככרות שלמים, "וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן". ומה נעשה בשאר? "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם".

והנה חז"ל אומרים שמשה רבינו שכח בהתחלה מה נעשה ב-1775 השקלים הנותרים! עד שהקב"ה האיר את עיניו וראה שמהם נעשו הווים לעמודים. מה משמעות הדבר?

יש ששים ריבוא נשמות כלליות בעם ישראל (הנחלקות לפרטים נוספים). לכל נשמה האות שלה בתורה, כמו ברמז: ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה. כל הנשמות חקוקות על לבו של משה רבינו, נותן התורה, שנשמתו כוללת את כולם.

אבל יש נשמות שהן 'שאריות', נשמות ירודות כאלה שאין להן אות בתורה! אלו 3550 העודפים על 600,000 בפקודי העדה. לכן משה רבינו לא 'רואה' אותם בהתחלה, לא זוכר מה נעשה בכספם – נראה שאין להם חלק בכלל ישראל!

אבל דווקא בנשמות הנשכחות הללו גנוז סוד הגאולה. מי שלכאורה אין לו אות בתורה, אין לו קשר גלוי עם התורה וכמעט הולך לאיבוד – הוא יכול להפוך לבעל-התשובה הגדול ביותר. בדרך כלל, הקשר שלנו לה' עובר דרך התורה, כמו שכתוב בזוהר "ישראל מתקשרים בתורה והתורה מתקשרת בקדוש-ברוך-הוא". אבל יש עוד קשר נסתר, קשר ישיר בין ישראל לקב"ה. אותן נשמות אבודות כביכול, שאין להן עכשיו קשר גלוי לתורה, יכולות לגלות את הקשר הישיר לקב"ה.

הנשמות הללו הן "ווי העמודים" – ואו החיבור המחברת את ישראל לקב"ה והמחברת את ישראל זה לזה. וגם ואו ההיפוך של בעלי התשובה מאהבה שהופכים את כל העבירות לזכויות ומביאים את הגאולה.

 

חמישי – אבני זכרון

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...". האר"י הקדוש מלמד שסוד הכתפיים קשור ל"יחוד הזכירה" – כמו שאנו רואים שהאבנים על כתפי הכהן הגדול נקראות "אבני זכרון".

הכתף הוא המעבר בין צד הפנים לצד האחור. צד הפנים הוא הזכרון, מה שזוכרים נמצא לפנינו, מול עינינו. צד האחור הוא השכחה, מה שנמצא מאחור נשכח. לכן המאמץ לזכור ולא לשכוח קשור לכתפיים. על ידי הכתפיים 'מעלים' את הזכרונות מצד האחור לצד הפנים.

מה יש בין שתי הכתפיים? החכמה והבינה שוכנות במוח שבראש, ואילו הדעת שוכנת במוח האחורי שנמשך ויורד בין הכתפיים. אכן, הזכרון הוא תכונה של הדעת. אפשר להמציא משהו בחכמה, אפשר להבין היטב בבינה, ועדיין לשכוח... רק על ידי הדעת, שהיא התקשרות פנימית, מגיעים לזכרון. ביחוד הזכירה ממשיכים "אלף אורות", כתף ועוד כתף = 1000.

אבן השהם נמצאת גם בין שתים-עשרה אבני החשן, שם היא האבן של יוסף הצדיק. באמת, גם אבני השהם בכתפות האפוד קשורות ליוסף הצדיק – שהרי הכתף היא השכם, ושכם היא עירו של יוסף הצדיק. במעמד הברכה והקללה עמדו ששה שבטים על הר גריזים וששה שבטים על הר עיבל – בדיוק כמו ששה השבטים הכתובים על כל אחת מאבני השהם שעל כתפי הכהן הגדול.

 

שישי – רוח המעיל

"פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב". המעיל מיוחד בכך שהוא משמיע קול, ומכאן למדו חז"ל שהוא מכפר על לשון הרע, "אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול".

והנה על שמשון הגבור נאמר "וַתָּחֶל רוּחַ הוי' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן", ודרשו חז"ל שהשכינה היתה מקשקשת לפניו כמופעמון. אם כן, פעמוני המעיל רומזים להשראת "רוח ה'", כמו שרומזת יפה הגימטריא: פעמן = רוח הוי'. יותר מזה, המעיל נקרא בפסוקים אלו "מעיל האפד", והנה גם מעיל האפד פעמן רוח הוי'.

אם כן, בצד השלילי הפעמן מזכיר לשון הרע, ובצד החיובי הוא מזכיר את רוח ה'. מכאן נלמד שכיצד זוכים לרוח ה' המפעמת כפעמון? על ידי שנזהרים ונשמרים מכל לשון הרע על ישראל!

 

שביעי – איך יבנה המקדש

"וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". רש"י מביא את המדרש: "אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו עסוק אתה בידך, נראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר 'הוקם המשכן', הוקם מאליו".

כך אפשר להסביר כיצד יבנה בית המקדש השלישי. מצד אחד, בניין המקדש הוא מצוה המוטלת עלינו, וכן כותב הרמב"ם שמלך המשיח יבנה את בית המקדש. אך מצד שני, יש מקורות האומרים שהבית השלישי ירד משמיים. והנה לנו הסבר המחבר בין הדברים: כמו שמשה רבינו הקים את המשכן בידיו ממש, כך אנחנו נבנה בידינו את בית המקדש השלישי, אבל בתוך מעשה ידינו יתלבש הכוח האלוקי – טבע ונס יחד.

רבי עובדיה ספורנו (בתחילת פרשת פקודי) כותב שבתי המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל שנכרים השתתפו בבניינם. רק בעבודה עברית יכולה להיות השראת שכינה ממש בתוך מעשה ידינו.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION