בשבע עיניים - בחקותי

שבעה רעיונות קצרים לפרשת בחקותי - מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ

 

ראשון – מתנת הגשם

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם... וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ... וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם". המפתח החוזר של הברכות הוא "וְנָתַתִּי", ה' נותן לנו מתנות טובות, ו"כל הנותן בעין יפה נותן".

מתנת הגשם היא הרובד של הגשמיות (שימו לב למקום העיקרי של בקשת הגשמים בתפילת שמונה עשרה), מתנת השלום היא ברובד של יחסי אנוש, ומתנת המשכן היא ברובד של השראת האלוקות. בלשון הבעל שם טוב, אלו שלושת הרבדים של המציאות: עולמות, נשמות, אלוקות.

עכשיו נשים לב למקום העיקרי של מתנת הגשם הפותחת את סדרת הברכות וחתומה גם בראשי התיבות גשם שלום משכן. אכן, הבעל שם טוב אומר שכאשר עושים טובה ליהודי, צריך קודם להיטיב לו בגשמיות (גשם) ואחר כך ברוחניות.

בדרך כלל, הגשמיות שלנו, "גִשְׁמֵיכֶם", מסתירה על הרוחניות. אבל זו בדיוק משמעות הברכה: שנראה איך הגשמיות היא מתנה הבאה אלינו מאת ה', גשמיות מזוככת שמשקפת את אור ה', האלוקות עצמה מופיעה בתור גשם, "וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ".

 

שני – שלום אמת

"וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב" – זהו שלום אמת, המגיע יחד עם עז וגבורה (בסיוע מופלא מלמעלה).

יותר מזה: המשמעות של שלום בלשון התורה איננה רק מצב של אי-לוחמה, הפסקת אש. יש למשל "שלום בית" בין איש לאשתו – אוי ואבוי אם זה רק הפסקת אש... השלום הוא חיבור עמוק בין הנשמות, תחושה של חיים, כיף ותענוג. שלום אמת מתחיל בתוכנו, כאשר כל הנשמות של עם ישראל מצטרפות למנגינה אחת גדולה.

בספר הזוהר כתוב ש"שלום" הוא כינוי לצדיק ולספירת היסוד ("צדיק יסוד עולם"). בנפש האדם, ספירת היסוד היא היכולת ליצור זיווג אמיתי בין שניים, תוך כדי גילוי של תענוג. שורש התענוג הוא במקום מאד עליון, פנימי ונסתר – והיסוד מגלה את התענוג הזה בפועל, מממש ומגשים אותו במציאות.

"הסכם שלום" בפוליטיקה לא מתקרב בכלל לשלום האמתי, שלום שיש בו "כיף חיים" לכולם.

 

שלישי – אבות ואמהות

"וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" – זהו "וְנָתַתִּי" השלישי והאחרון בברכות. שלש פעמים "ונתתי" הם כנגד שלשת האבות המוזכרים בהמשך, "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר". הקבלה זו מקבלת חיזוק מופלא מהעובדה שבספר בראשית מופיעה המלה "ונתתי" שלש פעמים – אחת אצל אברהם, אחת אצל יצחק ואחת אצל יעקב!

אנו ממשיכים וקוראים את הקללות, והנה המלה "ונתתי" מופיעה שם ארבע פעמים: "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם...  וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל... וְנָתַתִּי אֶת פִּגְרֵיכֶם... וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה". כמו ששלשת האבות רמוזים בברכות כך רמוזות ארבע האמהות בקללות. מדוע? כי לאֵם יש כוח עצום להפוך את הקללה לברכה!

באמת, שורש הקללות הוא באור אלוקי כה גדול שאין לנו כלים לקלוט אותו והוא מתקבל אצלנו כקללה, כמו אור המסנוור את העינים. אבל האם מדריכה כיצד ליצור כלים מתוקנים וכך "להמתיק את הדינים בשורשם". "אִם בחקתי תלכו" – האֵם אומרת לנו ללכת בחוקי ה' ואז יהיו לנו רק ברכות.

 

רביעי – ערכי אדם

"אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'". כאשר אדם אומר "ערכי עלי", עליו לתת להקדש את ערכו הקצוב בתורה, וזהו "דין ערכי אדם" (כמו שמגדיר הרמב"ם בלשונו). והנה בכל הפרשיה הזו יש 409 אותיות, בגימטריא דין ערכי אדם, ו-109 מלים בגימטריא דין אדם.

בפנימיות, כאשר אדם נותן את ערכו לה' זהו מעשה של מסירות נפש, הוא מרגיש שהוא נמצא מחוץ לתחום הקדושה ועליו למסור את נפשו, "בערכך נפשות לה'". לכן פרשה זו באה מיד לאחר הקללות, כיון שמסירות הנפש מתקנת את כל החטאים (שהם סיבת הקללות) וממתיקה את כל הדינים המרים.

ערך האדם הוא קבוע ואינו משתנה לפי מדד כלשהו – בעל מום שוה לבריא וחזק ורשע גמור שוה לצדיק גמור, מה שקובע הוא רק גיל האדם ומינו (זכר או נקבה). כלומר, הערך משקף את המהות העצמית של היהודי, "נצח ישראל" שאינו תלוי ב'איכות' מסוימת (אלא רק במניין השנים, הקשור להתקדמות הנצח בתוך הזמן). נצח ישראל מנצח את קללת החורבן והגלות.

 

חמישי – ציונות קדושה

"וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַה'"... השורש אחז מופיע בזוג הפרשות בהר בחקותי בריכוז הגבוה ביותר בתורה, 18 פעמים. בכלל, אחוזה הוא ביטוי חשוב ביחס לארץ ישראל, כמו בהופעה הראשונה של השורש אחז בתורה "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (דברי ה' לאברהם אבינו בציווי על ברית המילה).

אחוזה מבטאת את האחיזה הנמשכת בארץ מדור לדור, כמו המושג ההלכתי "שדה אחוזה" בפסוקים שלנו: "שדה שירשה אדם ממורישיו היא הנקראת שדה אחוזה" (לשון הרמב"ם), וכמו בנות צלפחד שבקשו ממשה רבינו "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה".

הרצון להיאחז בארץ ישראל הוא 'הציונות הקדושה' בתורה, כמו שרומזת הגימטריא: אֲחֻזַּת עוֹלָם תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּהציונות. אלא שהתנועה הציונית בדורות האחרונים היא תופעה שדורשת הרבה 'בירור'. כך למשל, כמה מראשי הציונות רצו ליצור טיפוס "יהודי חדש" המנותק מהמורשת, חס ושלום, בדרכו של המלך אחז שעליו נאמר "למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות" – סגר את החינוך הדתי והכריח את כולם לעבור לחינוך ממלכתי... זו הקליפה של הציונות, ואילו הפרי המתוק הוא הדבקות בארץ אחוזתנו.

 

שישי – תיקון הברית

"אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ... לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ  קָדָשִׁים הוּא לַה'". מהו בדיוק החרם? רש"י מביא שיש מחלוקת בין חכמי ישראל כשאדם אומר סתם "הרי זה חרם", האם החפץ נעשה הקדש או שהוא מגיע לכהנים.

פירוש הדבר שהמושג חרם מבטא בעיקר את הצד השלילי מצד האדם המחרים: מבחינתי דבר זה הוא חרם ולא אהנה ממנו במאומה. הנתינה – להקדש או לכהנים – היא רק התוצאה.

דבר זה קשור לתיקון הברית. פגם הברית קשור לקבלת הנאה מופרזת ושלא במקומה, ותיקון הברית הוא התנזרות מהנאה. הברית נוגעת לכל אברי הגוף, ותיקון הברית הוא תיקון כל האברים: חרם = רמח אברים בגוף האדם.

הדוגמה המובהקת של חרם בתנ"ך היא בכיבוש יריחו, כדברי יהושע בן נון "וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'". יהושע הוא מזרע יוסף הצדיק, שומר הברית, ובתחילת כיבוש הארץ הוא דואג לברית המילה ולתיקון הברית.

  

שביעי – חזק ונתחזק

בסיום הקריאה של כל אחד מחמשה חומשי תורה אומרים בקול רם "חזק חזק ונתחזק". חז"ל אומרים שהתורה היא אחד הדברים ש"צריכים חזוק", ולכן מסיימים כל חומש בלשון חזוק שלש פעמים – כמו המושג ההלכתי ששלש פעמים יוצרים חזקה.

"תורה צוה לנו משה", ולכן מתבקש לחתום כל חומש (שהוא ספר בפני עצמו) בשמו של משה רבינו, כחתימת שם המחבר בסוף ספר. אכן, שלש פעמים חזק בגימטריא משה (דהיינו שזהו הערך הממוצע של כל אות ב-משה). הפסוק האחרון בתורה מתחיל "ולכל היד החזקה", שוב חתימה בלשון חזוק. "היד החזקה" התקבל כשם ספרו הגדול של הרמב"ם, שעליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה".

מקור הביטוי "חזק ונתחזק" הוא בדברי יואב שר צבא דוד "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו". יחד עם יואב בולטים עוד שני שרי צבא, אבנר בן נר (שר צבא שאול) ובניהו בן יהוידע (שר צבא דוד). והנה יואב אבנר בניהו = חזק חזק חזק = משה. ההתחזקות שייכת לשר הצבא המחדיר בעם רוח גבורה, ומשה רבינו הוא שר הצבא הגדול שלנו.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION