לספור את הזמן

מה אתה סופר? על ספירות הזמן השונות בתורה - ספירת הטהרה האישית, ספירת היובל ההיסטורית, וספירת העומר אל הגאולה.

"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם" – כל שנה שביעית היא שנת שמיטה ואחרי כל שבע שמיטות מגיעה שנת היובל.

שלש ספירות בתורה

ספירת השמיטה והיובל דומה מאד לספירת העומר, עליה קראנו בפרשה שעברה, פרשת אמור, הכתובה בלשון דומה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" – אלא שכאן סופרים שנים ושם סופרים ימים. נשים לב שאת שתי הספירות הללו קוראים בתורה במהלך ימי ספירת העומר עצמם.

אם נלך מעט אחורה בספר ויקרא, נפגוש עוד שתי ספירות דומות, בפרשת מצורע: בטומאת האיש הזב נאמר "וְכִי יִטְהַר הַזָּב מִזּוֹבוֹ וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ", וכן בטומאת האשה הזבה נאמר "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר". ספירת הזב וספירת הזבה דומות זו לזו, וכך יוצא שישנן שלש ספירות בתורה: שנות היובל, ימי העומר, וטהרת הזב והזבה. אלו הפעמים היחידות בתורה שיש ציווי על ספירה בכלל, ובכולן אנו סופרים את הזמן, מוּדעוּת לזמן החולף ועובר – משבעה ימים בספירת הטהרה, דרך ארבעים ותשעה ימי העומר, ועד ארבעים ותשע שנות השמיטות שאחריהן בא היובל.

יהודי תמיד סופר

ספירת הזמן היא אחד המאפיינים הבולטים ביותר של התרבות האנושית. אך לא מספיק רק להכיר את שעון הזמן המתקתק, המשימה שלנו היא לתת משמעות לזמן. כך נאמר על גדולי החסידים שהיו תמיד סופרים, ומוסבר בחסידות[א]:

זוהי עניינה של עבודת השם: השעות צריכות להיות ספורות, ואז גם הימים ספורים. כשיום חולף, יש לדעת מה פעלו ומה יש לפעול בעתיד, כאשר יש להשתדל שהמחר יהיה הרבה יותר יפה מהיום.

כלומר, ספירת הזמן פירושה נתינת תשומת-לב וחשיבות מירבית לכל יום ולכל רגע, שהרי הרגע הזה לא היה ולא יהיה יותר בעולם. אל תתן לזמן להוביל אותך, אלא תוביל אותו, הפוך אותו לזמן ספוּר, בעל משמעות (ובלשון הלכתית, ספירת הזמן הופכת אותו ל"דבר שבמניין" שאינו בטל).

חכמת הספירה היהודית מתחילה מאברהם אבינו, שאליו מיוחסת חכמת 'ספר יצירה' המגלה את סודות הבריאה לפי עשר הספירות (גם מלשון מספרים). אברהם ספר את כל רגעיו וימיו, אף אחד לא התבזבז, ולכן הוא היה "בא בימים" – כל הימים באים איתו, אף יום לא להלך לאיבוד.

מחזור השבע והטבע

בנוסף לזה, נתבונן בשלשת סוגי הספירה בתורה שבהם מודגשת ספירת הזמן המצטבר.

ראשית, ספירת הזמן נעשית בצורה מחזורית, מעגלים מעגלים של שביעיות, כשהמספר שבע מבטא את השלמות של עולם הטבע הסובב בצורה טבעתית, "דור הולך ודור בא... סובב סובב הולך הרוח".

בקבלה, המספר שבע מקביל לשבע המדות – מחסד עד מלכות – אותן אנו מכירים היטב מכוונות ספירת העומר. בנפש האדם, שבע המדות הן החלק ה'מורגש' וה'מוטבע' שבנו, עולם הרגש שבלב וכוחות המעשה.

אך מעל המדות נמצאת קומה נוספת, היא הכוחות השכליים, ה'מוחין' – רמת ה'מושכל' –והשכל הוא שצריך לכוון ולתקן את המדות. אם הזמן הזורם עצמו מקביל למדות, לעולם הטבע, הרי ספירת הזמן בעיקרה היא פעולה שכלית, מודעות האדם למה שקורה, כאשר הסוגים השונים של הספירה מבטאים רמות שונות של מודעות, כפי שנסביר:

מהאחור אל הפנים

נפתח בהשוואה בין ספירת הטהרה לספירת העומר.

את ספירת העומר אנו מכירים היטב: כל אחד ואחד עומד בתחילת היום (דהיינו בערב, המתחיל את היממה), מברך "על ספירת העומר" וסופר בפיו "היום יום אחד לעומר". לעומת זאת, בספירת הטהרה אין צורך לספור בפה את שבעת הימים (וודאי שאין לברך על ספירה זו), ומשמעות הציווי "וְסָפַר/וְסָפְרָה" הוא לשמור על חשבון הימים ולהשגיח שיהיו נקיים מטומאה. כלומר, בספירת העומר העיקר הוא פעולת הספירה עצמה. ולאחר שספרנו "יום אחד לעומר" אין חובה לעשות משהו נוסף עם היום הזה, ואילו בספירת הטהרה העיקר הוא התוצאה המעשית, השגחה לוודא שעוברים שבעה ימים נקיים מטומאה.

בפנימיות, יש כאן הבדל בין שני סוגי מודעות: בספירת הטהרה מדובר במודעות נמוכה יחסית, הנתונה בתוך המדות, ואילו בספירת העומר מדובר במודעות גבוהה, כזו העומדת בפני עצמה. הזיבה היא מעין מחלה, והזב או הזבה שחוו על בשרם את פגעי הזמן עסוקים בהשגחה על נקיונם בימי הספירה. בספירה הזו לא מדובר במישור השכלי אלא במישור החווייתי-מעשי, העיקר הוא התוצאה המעשית ולא עצם הידיעה, ולכן אין ספירה בפה. הזב והזבה מקווים שבזכות הספירה הם יפטרו מהמחלה ויצאו מהמעגל של הטומאה, יעלו מעולם המדות הנמוך אל המדות המחוברות למוחין, אך כעת הם עדיין נתונים עמוק בתוך העולם הרגשי והמעשי שאינו מואר באור השכל.

ידיעה כזו נקראת ידיעה של 'אחור' – ידיעה שנמצאת ברקע, חבויה בתוך העולם הרגשי והמעשי, מכוונת ומחיה אותו, אך אינה מופיעה בצורה מפורשת ובאמירה, כמו הצד האחורי של הראש שאין בו עינים ופה.

ספירת העומר, לעומת זאת, היא ידיעה של 'פָּנים', "חכמת אדם תאיר פניו". כאן העיקר הוא הידיעה עצמה, עד שאפשר וצריך לבטא אותה באמירה מפורשת בפה. מוסבר שהעניין של ספירת העומר הוא להעלות ולתקן את המדות, מתחילים במדות 'קטנות', כמו אצל הבהמה, והופכים אותן ל'גדולות', מדות של אדם – כפי שמתבטא במעבר ממנחת העומר העשויה משעורים, מאכל בהמה, עד ל'שתי הלחם' הקרבים בשבועות ועשויים מחטים, מאכל אדם. תיקון המדות נעשה על ידי 'המשכת מוחין' – לא נשארים בעולם המדות הטבעי והזורם, אלא עובדים עם השכל, שהוא ההבדל הגדול בין האדם לבהמה. לכן בספירת העומר מודגש שלא חוזרים חלילה, במעגל אין-סופי, אלא נמצאים בתהליך ברור של התקדמות – מתחיל בחודש ניסן, שבו הכל מתחדש ובו יוצאים ממצרים, ומסתיים במתן תורה בהר סיני.

אם נדייק במושגי מערכת הספירות הקבלית, נקביל את ספירת הטהרה ל'דעת תחתון', שהיא כנשמה בתוך המדות, ואת ספירת העומר נקביל לספירת החכמה.

ספירה היסטורית אל היובל הגדול

הגענו לספירת שנות השמיטה והיובל. המיוחד בספירה זו, לעומת ספירות הטהרה והעומר, שכאן סופרים שנים ושהספירה מסורה דוקא לבית-הדין הגדול ולא ליחידים – דבר מובן בהתחשב באורך הזמן; היחיד אינו 'מחזיק ראש' למרחקים ארוכים ורק בית-הדין הגדול, כנציג הציבור ("ציבור אינם מתים"), יכול לספור את רצף השנים והדורות.

מבחינת הביטוי המעשי, ניתן לומר שספירת היובל נמצאת 'באמצע', בין ספירת הטהרה לספירת העומר. בדברי חז"ל אין התייחסות מפורשת כיצד סופרים את השנים, וגדולי הפוסקים נחלקו בדבר: יש סוברים שבית-הדין סופרים בפה, ממש כספירת העומר של היחיד (ואף מברכים על הספירה), ואחרים סוברים שספירה זו היא כספירת הזב והזבה, דהיינו רק לשמור ולהשגיח על מניין השנים והשמיטות, לוודא שהתוצאה המעשית נכונה.

ומהי המשמעות הפנימית של ספירה זו? באופן פשוט, שנות השמיטה והיובל הן בממד של היסטוריה. יתירה מזו, מוסבר ששנות השמיטה רומזות לכל מהלך ההיסטוריה העולמית, בהתאם לדברי חז"ל[ב] על ששת-אלפי שנות קיום העולם שאחריהן האלף השביעי העתידי שהוא מעין 'שמיטה'. שנת היובל – שבה הכל חוזר לקדמותו, כל אחד שב למקומו והעבדים יוצאים לחירות – רומזת ל'יובל הגדול', הוא העולם הבא[ג]. המקובלים אף מתארים תהליך של שבע שמיטות שכל אחת שבעת אלפי שנים, ולאחר מכן מגיע האלף החמשים, וכן מדובר על "חמשים אלף יובלות" ('תורת השמיטות'), אלא שהאר"י הקדוש[ד] הסביר שאין זה נכון כפשוטו אלא כהסבר לתהליכים בעולמות רוחניים עליונים.

במערכת הספירות הקבלית, מתבקש להקביל את ספירת היובל לספירת הבינה. ארבעים-ותשע השנים ושנת החמישים אחריהן מתאימות ל"חמישים שערי בינה" שמתוכם נמסרו לנו ארבעים ותשעה שערים, והשער החמישים נותר בלתי-מושג[ה]. אך בנוסף להקבלה זו, שנכונה גם לספירת העומר, הרי ספירת הבינה עצמה נקראת בספר הזוהר "יובלא".

הבינה נקראת כך כי היא 'מוח בינוני', נמצאת בין הפנים לאחור. הבינה מתייחסת למציאות אבל לא שקועה בה, היא 'אמא' המולידה את המדות ולכן היא חווה את העליות והמורדות שלהן, אבל היא מובילה אותן, לאט לאט ובבטחה בתהליך מתקדם. כך הספירה של שנות השמיטה והיובל אינה חוזרת כל פעם לנקודה הראשונה, אלא ספירה במעגל ההולך ומתקדם, הולך ומתעלה. זו ספירה של ספירלה (ספירה-לה), אך רק ראשי העם בבית-הדין הגדול יכולים לחוש את פעימות ההתקדמות הארוכות הללו.

לסיכום

נוכל לומר שלכל ספירה סיפור יחודי משלה:

ספירת הטהרה היא הסיפור האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. ספירת היובל היא "ספר דברי הימים", הסיפור הארוך של ההיסטוריה. ואילו ספירת העומר היא הסיפור הגבוה מכולם, סיפורו של עם ישראל היוצא ממצרים ומגיע למתן תורה.

ספירת העומר מאירה, כמו אבן ספיר, את כל הספירות והסיפורים, ומבטיחה לנו שכדי להגאל לא חייבים דוקא תהליך של שנים ודורות. אפשר לקצר תהליכים משנים לימים, ואפשר להגאל ממש היום הזה. "היום – אם בקולו תשמעו".

 

מה עושים

מי סופר

בספירות ובנפש

ההתקדמות

ספירת הזב והזבה

השגחה על חשבון הימים בטהרה

כל אחד

דעת תחתון,
מודעות של אחור

הסיפור האישי,
עולה ויורד

ספירת העומר

ספירה בפה

כל אחד

חכמה,
מודעות של פנים

אבן ספיר,
גאולה מאירה ומהירה

ספירת השמיטה והיובל

מחלוקת

בית הדין הגדול

בינה,
אמא המולידה מדות

ספר דברי הימים,
תהליך אטי במעגלים ספירליים

 

המאמר המלא נמצא בספר הממד הפנימי.



[א] לוח 'היום יום' א' אייר.

[ב] ראש השנה לא, א.

[ג] ראה פירושי רמב"ן ורבינו בחיי בתחילת פרשת בהר.

[ד] שער מאמרי רשב"י, וראה תורה אור שמות נא, ד.

[ה] ראש השנה כא, ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION