רעיונות לפרשת אמור

לשולחן השבת הכנו לכם רעיונות קצרים לפרשת השבוע מתוך שיעורי הרב יצחק גינזבורג.

גדולים על הקטנים

"אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", מכפל הלשון "אֱמֹר... וְאָמַרְתָּ" למדו חז"ל "להזהיר גדולים על הקטנים", הגדולים המחויבים במצוות צריכים להזהיר את הכהנים הקטנים שלא להטמא. בהרחבה, מכאן נלמד כלל גדול בעבודה, לא רק לכהנים: על כל אדם 'גדול' להזהיר את מי שקטן ממנו. אין זה עניין רק ל"גדולי ישראל", הצדיקים וראשי הדור, אלא לכל אחד ואחת: אינך לבד! אם אתה יודע משהו אחד, מוטלת עליך האחריות להעביר אותו הלאה, ללמד ולהזהיר את מי ש'קטן' ממך בנקודה זו, כדברי הרבי מליובאוויטש שבדור שלנו מי שיודע את האות אל"ף עליו כבר לצאת וללמד אותה לאחרים, עוד לפני שהוא לומד בי"ת... "להזהיר" נדרש גם מלשון אור, זוהר, עליך להזהיר-להאיר את הזולת, להעביר את האור שיש אצלך גם אליו.

כאשר האדם אינו שומר את האור שלו לעצמו, אלא מבין שעליו להשפיע הלאה ולהאיר את הקטנים ממנו – הוא עצמו נעשה 'מואר' יותר, ב"אור חוזר" המגיע מהמקבל, פידבק של אנרגיה רוחנית. אם כך, ניתן לפרש גם "להזהיר גדולים על ידי הקטנים" – הגדולים נעשים מוארים וזוהרים על ידי הקטנים מהם.

חז"ל אומרים שבלימוד התורה יש "דבר גדול ודבר קטן": "דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הוויות דאביי ורבא". כלומר, פנימיות התורה, הסודות והרזים, הם "דבר גדול" יחסית לצד הנגלה, סוגיות הגמרא וההלכה. כך יש לפרש "להזהיר גדולים על הקטנים" – מי שעוסק ב"דברים גדולים", פנימיות התורה, צריך להזהיר ולהאיר את מי שעוסק ב"קטנים" ועדיין אינו מכיר את המאור הפנימי שבתורה.

יחוס וחסד

לכהנים יש מצוות מיוחדות, איסור טומאה למת ודינים שונים בנישואין, "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ" – מצוות הנובעות מייחוסם הנעלה ונועדו לשמור עליו. מצוות אלו מבדילות את הכהנים משאר העם, אך אין זו התבדלות שלילית של מעמד אצילים אריסטוקרטי המתנכר לפשוטי העם, חס ושלום. התכלית של קדושת הכהנים והבדלתם היא שיוכלו להשפיע טובה וברכה על כל העם, מתוך אהבה רבה. הכהן הוא איש חסד, כאהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום". האותיות העיקריות במלים יחוס וחסד הן חס – לחוס ולרחם. המלה חסד מתפרשת חס-ד, חס ומרחם על דל – וזו עבודת הכהן המיוחס.

ונקדשתי

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". חז"ל מפרשים "וְנִקְדַּשְׁתִּי" כמצוה עלינו לקדש את השם במסירות נפש, כמו שמפרש רש"י "מסור עצמך וקדש שמי", וכן מפרש הרמב"ן "מצות עשה, שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור". אך מדוע מצוה זו כתובה בלשון בלשון 'נפעל', "וְנִקְדַּשְׁתִּי", בשונה מכל המצוות הכתובות בלשון ציווי (כמו למשל בהמשך הפרשה "מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר")? אלא שהתכונה של מסירות נפש טבועה בעצם הנפש של היהודי. כאשר יהודי מוסר את הנפש, אף שהוא מצווה לעשות כך, הרי מעשה זה נעשה כאילו מעצמו ומאליו, "בדרך ממילא". לכן בלשון התורה מדובר על תוצאת המעשה, "וְנִקְדַּשְׁתִּי", כאילו הפעולה עצמה מתרחשת בצורה טבעית ופשוטה, ברור ומובן ומאליו.

"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – קדושת ה' מתגלה בתוך בני ישראל עצמם. ה'תוך' של "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" הוא האותיות שבאמצע המלים, "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", נר. "נֵר הוי' נִשְׁמַת אָדָם" – הנשמה של היהודי היא "נֵר הוי'" והיא מתגלה ומאירה במיוחד במעשה של קידוש השם.

לספור את הזמן

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – מצות ספירת העומר כתובה בתוך פרשת אמר שאותה קוראים בתורה בימי ספירת העומר עצמם. זו דוגמה מובהקת להוראת החסידות "לחיות עם הזמן" – לחיות עם פרשת השבוע.

ספירת העומר מחנכת אותנו "לספור את הזמן", לספור כל יום ויום, להחשיב ולייקר כל רגע בחיים ולדאוג שלא ילך לאיבוד. כאשר סופרים את הזמן כראוי, מחדירים את הנצחיות לכל יום ורגע חולף. ספירת העומר מתחילה בחג הפסח, והנה פסח בגימטריא נצח – פסח הוא ביטוי של "נצח ישראל" (ולכן יציאת מצרים מוזכרת בכל יום ויום") ובספירת העומר מתחבר הנצח לכל עת ורגע חולף.

אמר ועמר

מצות קרבן העֹמר ומצות ספירת העֹמר כתובות בפרשת אמֹר. האותיות א-ע מתחלפות זו בזו, כיון ששתיהן מאותיות השיניים. יותר מזה, במקומות רבים האות א מבטאת את הפנימיות של האות ע, כמו במלים עור-אור; עור האדם החיצוני מכסה על האור הפנימי של הנשמה (ולכן בספר התורה של רבי מאיר היה כתוב "כָּתְנוֹת אוֹר" במקום "כָּתְנוֹת עוֹר"). גם כאן, אמר הוא הפנימיות של עמר. ראשית, ספירת העומר היא מצוה מובהקת של דבור ואמירה. בנוסף, קרבן העומר מובא משעורים, מאכל בהמה, וכן ספירת העומר היא תיקון המדות של "הנפש הבהמית" שבנו. תיקון המדות הוא על-ידי השכל והמוחין שה' חנן אותנו בהם, המתבטאים בכח הדבור-האמירה. ליתר דיוק, ה-א מבטאת את המודעות האלוקית, כדברי חז"ל שאלף רומזת ל"אלופו של עולם", ותיקון המדות באמת הוא על-ידי מודעות אלוקית.

לפי האר"י, ראשי התבות של אמר רומזים לסוד "אור מים רקיע" (המוזכרים בתחילת מעשה בראשית). זהו תהליך ירידה מלמעלה למטה: האור הרוחני המופשט הופך למים שניתן כבר למשש אך עדיין אינם מוגדרים ("מיא דניידי") והמים הופכים לרקיע מוצק. והנה, סופי התבות של "אור מים רקיע" הם עמר. זהו חיבור ומפגש אמר-עמר, אלא שהמלים רמוזות בסדר הפוך: אמר כתוב בסדר הרגיל, יורד ומתפתח מאור למים וממים לרקיע, ואילו עמר כתוב בסדר הפוך המבטא עלייה. האור האלוקי (א) יורד אלינו, והמציאות הטבעית-הבהמית שלנו (ע) עולה ומתעלה על ידו.

לב טוב

בימי ספירת העומר מתו תלמידי רבי עקיבא כיון "שלא נהגו כבוד זה בזה", ומכאן שעיקר התיקון בתקופה הזו הוא לנהוג באהבת ישראל. כך נאמר במסכת אבות, שאותה נוהגים ללמוד בתקופה זו, "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? לב טוב [שכולל את שאר המדות הטובות]". בספירת העומר מגיעים ל"לב טוב", כרמוז בכך שספירת העומר היא מט ימים, בגימטריא לב טוב. היום העיקרי בספירת העומר הוא לג בעומר, שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות – לג בעומר עצמו מחלק את ימי הספירה ל-לב ימים עד אליו ו-טוב ימים ממנו ואילך.

בעבודת ה' של כל אחד ואחת, ספירת העומר היא זמן של תיקון המדות. עיקר התיקון של המדות הוא כאשר כל מדה מתכללת באחרות, כמו בכוונות ספירת העומר: היום הראשון "חסד שבחסד", השני "גבורה שבחסד" וכן הלאה עד "מלכות שבמלכות". כלומר, כאשר מדה מופיעה בפני עצמה, מתפשטת ותופסת את כל הבמה, זו תופעה מקולקלת של "תוהו". למשל, מדת החסד ה'נשפכת' ללא הגבלה ובקורת היא שלילית! התיקון הוא להכליל את המדות, למזג ולהרכיב אותן זו בזו (על-ידי שליטה והכוונה של המוחין). דבר זה נוגע לתקון של אהבת ישראל: מי שאינו יודע 'להכיל' את חבירו, אינו נוהג בו כבוד, אך מי שיודע להכליל את מדותיו זו בזו יודע גם להתכלל עם חברו ולנהוג בו כבוד. 

חגים וחגיגות

שלשה מהמועדים נקראים בתורה חגים: חג המצות, חג השבועות וחג הסוכות. מהי פירוש המלה חג? מפרש הרד"ק "החג נקרא כן לפי שמרקדין ומטפחין בשמחת יום טוב, 'אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים', כלומר מרקדין ומפזזין ומכרכרין בשמחה, וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל" (ספר השרשים, חגג). פירוש שונה במקצת מציע בספר הכתב והקבלה: "על תנועת ההליכה בשמחה וטלטול הנסיעה בששון הונח שם חג, וטעמו תנועת עולי הרגלים בשמחה", כמו שנאמר על העליה לרגל "בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג" וכמו תיאור הבאת הבכורים במשנה.

למעשה, התנועה של החג נחלקת לשלשה שלבים: התנועה הראשונה היא בהכנות לעליה לרגל, המלוות בתכונה פעילה ורוחשת, התנועה השניה היא בעליה לרגל עצמה (כפירוש הכתב והקבלה), והתנועה השלישית היא בחג עצמו, לאחר שמגיעים אל המקדש ואז "מרקדין ומפזזין ומכרכרין" (כדברי הרד"ק).

והנה שלשה שלבים אלו מקבילים לשלשת החגים: חג המצות כולו אומר הכנה והתכוננות. שהרי עיקרו של החג הוא בלילה הראשון, כאשר עוד לא יצאנו בפועל ממצרים אלא עומדים הכן, מוכנים ליציאה, "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". השמחה של חג המצות (גם בפסח דורות) היא שמחתו של מי שיוצא כעת מן המיצר ומתכונן להליכה בדרך, ולא השמחה של מי שהגיע אל היעד, ומטעם זה מצוות השמחה לא נאמרה בפירוש בתורה ביחס לחג הפסח.

חג השבועות מבטא בעיקר את חגיגת העליה לרגל (כמו בתיאור הבאת הבכורים, שזמנה מתחיל בשבועות): כבר יצאנו ממצרים והלכנו במשך שבעה שבועות עד שהגענו לרגלי הר סיני. כאן, באמצע ההליכה לארץ ישראל, מקבלים את התורה שכל כולה הליכה והתקדמות, "הליכות עולם לו". בחג השבועות, השמחה גלויה יותר מאשר בחג-המצות, ובתורה נאמרה בו בפירוש לשון 'שמחה' פעם אחת.

חג הסוכות מבטא בעיקר את רקוד-החגיגה בירושלים ובמקדש, לאחר שהעליה לרגל הגיעה אל היעד. החגיגה הזו מתבטאת למשל בהקפות המזבח – כאשר חגים סביבו במעגלים – ובשמחת-בית-השואבה שבה "חסידים ואנשי-מעשה היו מרקדין לפניהם". בחג הסוכות מגיעה השמחה לשיאה, ובתורה כתובה לשון 'שמחה' בהקשר לסוכות שלש פעמים (כנגד שלשת החגים), וסתם 'חג' בלשון חז"ל הוא סוכות. לאחר חג המצות וחג השבועות, בחג הסוכות אנו חשים שהגענו אל התכלית, ונותר לנו רק לשמוח עוד ועוד.

לסיום, כשם שחגיגה אמיתית קשורה לתנועה, ולא עמידה במקום אחד, כך תנועה טובה קשורה לחגיגה – אם רוצים להקים תנועה ש'תזיז' את עם ישראל קדימה, יש לעשות זאת עם ממד של חגיגיות ושמחה.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION