שמונה מי יודע

המספר שבע מבטא את השלמות האלוקית החודרת בתוך העולם הנברא, אבל המספר שמונה מבטא את השלמות שמעל הטבע, ובכל זאת שורה ומתגלה בו. האזינו לתו השמיני.

 

מה עושים ביום השמיני בשבוע?

בזאת עוסקת פרשת שמיני – הפרשה היחידה בתורה שהשם שלה הוא מספר. לאחר שבעת ימי המילואים, עליהם דובר בפרשה הקודמת, מגיע היום השמיני, הוא ראש-חודש ניסן, יום הקמת המשכן, שבו נכנסים אהרן ובניו לעבודתם ובו שורה השכינה בישראל. והכותרת לכל זה היא המספר שמונה.

עולם המספרים

אפשר לחשוב שהמספרים אינם אלא סימנים חסרי משמעות מצד עצמם, אבל האמת היא שלכל מספר יש תוכן, לא רק כמייצג כמות מסוימת אלא כביטוי של איכות מיוחדת – כפי שמתגלה במיוחד בחכמת הנסתר העוסקת הרבה בגימטריאות, וכפי שמתברר גם למעמיקים בחכמת החשבון (המתימטיקה, "מלכת המדעים"). המספרים הם אבני הבנין שמהם בנוי העולם שלנו, והם עומדים בבסיס החשיבה האנושית.

פרשת שמיני נקראת תמיד בסמוך לחג הפסח (לפניו או לאחריו), ואנו נזכרים בפיוט הידוע "אחד מי יודע" שנוהגים לשיר כאקורד הסיום של ליל הסדר. לכאורה, הפיוט הזה אינו קשור כלל לתוכן ההגדה, וכיצד הוא 'התגנב' לשולחן הסדר? אלא שליל הסדר הוא הזמן המיוחד לחינוך הילדים – "והגדת לבנך", הבן שואל והאב עונה – וזו הזדמנות מצוינת להטביע בנפש הילד (וכולנו ילדים) חותם של קדושה על ההסתכלות הכי פשוטה בעולם. כלומר, כאשר ילד יהודי חושב על המספר אחד, ההקשר הטבעי הראשון בנפשו (אסוציאציה) אמור להיות "אחד אלוקינו", וכן הלאה. אנו רוצים שעולם המספרים שלנו יתקשר לסמלים יהודיים בעלי תוכן אמיתי!

שביעיות ושמיניות בתורה

אם כן, מה אומר לנו המספר שמונה?

בדרך כלל, המספר שמונה מופיע כבן-זוג של המספר שבע, כמו בפסוק "תן חלק לשבעה וגם לשמונה". יש בתורה הרבה מחזורים של שבע: שבעת ימי השבוע, שבעת ימי הפסח, שבעה שבועות של ספירת העומר, שבע שנות השמיטה, שבע שמיטות ביובל, ועוד. פעמים רבות, לאחר השבע מגיע השמיני, כמו שמיני-עצרת לאחר שבעת ימי הסוכות, כמו חג השבועות לאחר שבעה שבועות של ספירת העומר, כמו היובל לאחר שבע השמיטות, וכמו יום השמיני של ברית-המילה, ואצלנו – היום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים.

כל ה'שביעיות' מבטאים שלמות מסוימת, אך המספר שמונה מבטא דרגה נוספת של שלמות. בפשטות מוסבר שהמספר שבע מייצג את עולם הטבע הנברא, ואת השלמות האלוקית החודרת בתוך הבריאה, כמו נשמה המתלבשת בגוף. כך יום השבת הוא השביעי המקודש לאחר ששת ימי המעשה, ושלמות זו מתבטאת בכך שהשבת היא "יום מנוחה", כהתלבשות הנשמה בתוך הגוף בהתאמה והרמוניה מלאה. גם בממד המקום (ה'עולם'): שלשת הממדים (אורך, רוחב וגובה) יוצרים קוביה בת שש צלעות, והנקודה האמצעית השביעית נותנת משמעות לכל המרחב, כנשמה בתוך הגוף (ובלשון ספר יצירה "היכל הקודש באמצע").

לעומת זאת, המספר שמונה מבטא את האור האלוקי שלמעלה מהעולם ("אור הסובב כל עלמין"), שאינו מתלבש ממש בתוך העולם ובכל זאת מצליח לשרות ולהתגלות בו. זהו העניין של "שמונה ימי מילה" – ברית המילה שאינה מקבלת את הטבע כפי שהוא אלא מתערבת בגוף היהודי ומגלה בו ממד נוסף, שמעל הטבע. זהו גם הפלא של השראת השכינה במשכן ביום השמיני – השראה שאינה באה בתחילה בצורה של מנוחה שקטה, אלא תוך התפעלות מהופעת הנשגב והבלתי מוגבל בתוך העולם הזה, כמו ירידת האש מן השמים שבעקבותיה כל ישראל מרננים ונופלים על פניהם.

ממשה לאהרן, משבע לשמונה

השראת השכינה נעשית דוקא על ידי אהרן הכהן, שהיום השמיני הוא יומו הגדול. הקשר של אהרן למספר שמונה בולט גם בשמונת בגדי הכהן הגדול וגם בערך המספרי של שמו המתחלק בשמונה – אהרן עולה בגימטריא שמונה פעמים לב (והרמז: "לב אהרן").

בהתאמה, המספר שבע מיוחד למשה רבינו – שהרי בשבעת ימי המילואים היה למשה רבינו את התפקיד הראשי, והוא שימש ככהן גדול. על משה רבינו אומרים חז"ל "כל השביעין חביבין", כיון שמשה הוא הדור השביעי לאברהם אבינו – אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה. ומבואר במדרש שבתחילה היתה "שכינה בתחתונים" – בעולם הזה, התחתון – אך בעקבות חטאי האדם הסתלקה השכינה מן הארץ ועלתה עד הרקיע השביעי, עד שעמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה למטה, מאברהם אבינו ועד משה רבינו השביעי-החביב.

אמנם מבחינת סדר הדורות אהרן הוא הדור השביעי, ממש כמו משה (אחיו הקטן), ובכל זאת מבחינה מסוימת אפשר להגדיר אותו כ"דור השמיני" שדוקא על ידו נשלמת העבודה של הדור השביעי. משה רבינו הוא ה'גיבור' של מתן תורה בדור השביעי, ואילו השראת השכינה במשכן היא שלב נוסף שה'גיבור' שלו הוא אהרן הכהן. שמו של אהרן רומז באופן מובהק לראיית השכינה (המופיעה באש וענן), ככתוב בתחילת הפרשה "כי היום ה' נראה אליכם" – נראה אותיות אהרן. חז"ל גם מלמדים שענני הכבוד המקיפים את ישראל מלמעלה, סמל להשראת השכינה התמידית על מחנה ישראל, היו בזכות אהרן.

בפועל, הדור השמיני ממש הוא בני אהרן, שהסיפור העיקרי של הפרשה עוסק בהם, נדב ואביהוא מתו ואלעזר ואיתמר נותרו וזכו להכנס לארץ ולהשלים את השראת השכינה, כאשר אלעזר שימש בכהונה גדולה עוד בימי משה.

התו השמיני

אמנם דמותו של אהרן הכהן עומדת במרכז הפרשה, אך בכל זאת אהרן אינו יכול להפרד ממשה, והשראת השכינה אינה אלא על ידי שניהם יחד. כך מודגש בפסוקים, שלאחר כל העבודות שעשה אהרן עדיין לא נראתה השכינה עד שמשה ואהרן יחדיו נכנסו אל אהל מועד ויצאו וברכו את העם. מהי משמעות הדבר?

במספר שבע דברנו על השלמות של עולם הטבע, כנשמה הנכנסת בגוף ומשלימה אותו, ובמספר שמונה דברנו על השלמות שמעל הטבע, כמו השראת השכינה במשכן. במושגי החסידות, השבע הוא 'אור פנימי' המתלבש בתוך המציאות, והשמונה הוא 'אור מקיף' המופיע כהשראה על המציאות מלמעלה. אלא שלפי זה יש לכאורה חסרון מסוים במספר שמונה, כיון שהשראת השכינה מלמעלה נתפסת כמשהו הבא מחוץ למציאות ולא נקלט ממש בתוכה. התכלית היא לחבר את שני האורות, עד שהאור המקיף הגדול ביותר, "הסובב כל עלמין", ימשך ויתלבש ממש בתוכנו, כחוויה פנימית שאנו מתעצמים איתה. זהו החיבור של משה ואהרן: אהרן ממשיך את האור המקיף ומשרה עלינו את ענן השכינה המאיר, ואילו משה קולט את האור ו'מטמיע' אותו לגמרי בקרבנו, כמו לימוד התורה הנתפס בשכל והופך להיות חלק מאיתנו, וכמו אכילת המן שנבלע בתוך האיברים, שירד בזכות משה רבינו. כך נתפסת השראת השכינה ומתלבשת ממש בתוכנו, "ושכנתי בתוכם [בלשון רבים] – בתוך כל אחד ואחת מישראל".

כעת מתבררת משמעות נוספת במספר שמונה. תחילה ראינו שהמספר שבע מבטא מחזור שלם של הטבע, והמספר שמונה מבטא 'קפיצה' מעל הטבע, מעבר לממד אחר, אך כעת אנו מבינים שבאמת המספר שמונה חוזר וסופר את השביעיה הראשונה ומעלה את כולה לממד אחר, כך שהשמיני הוא חזרה ל'אחד' בפנים חדשות, כמו עליה סיבובית, ספירלה, החוזרת על נקודת ההתחלה ממקום גבוה יותר.

הסולם המוזיקלי הרגיל בנוי ביסודו משבעה תוים, אבל לאחר התו השביעי מטפסים אל 'התו השמיני' שחוזר על הסולם באוקטבה גבוהה יותר, וכך עד אין סוף... זוהי המנגינה המיוחדת של היום השמיני, השראת השכינה בישראל הממשיכה את האור האלוקי העליון ביותר וקולטת אותו בפנימיות הנפש של כל יהודי.

מתוך הספר הממד הפנימי

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION