האור שמתחת לעור

האור שמתחת לעור

אותה צרעת שגורמת להוצאת הנושא אותה חוץ למחנה, היא זו שחושפת את הפער בין הארת הנשמה לבין המצב הירוד של העולם בו היא מופיעה. אם כן, אין פלא שהמשיח בעצמו נקרא מצורע

מהי הצרעת? תופעה שבה עור האדם הופך ללבן. ובמי פוגעת הצרעת יותר מכל? בתנ"ך אנו פוגשים את הצרעת בעיקר אצל הדמויות הכי חשובות בישראל. בתורה מסופר בפירוש רק על שני מצורעים: משה רבינו הצטרע לזמן קצר בידו, ואחותו מרים הנביאה לקתה בצרעת שבעת ימים. על דוד המלך אומרים חז"ל שהיה מצורע, וכן מפורש על המלך עזיהו מצאצאי דוד. ולבסוף, בדיון בגמרא (סנהדרין צח, ב) מה שמו של מלך המשיח אומרים חכמים "חיוורא דבי רבי שמו" – המצורע (הלבן-חיוור) שבבית רבי.

עור במקום אור

לפי פנימיות התורה. הסיפור מתחיל אצל אדם הראשון – כרמוז בלשון הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו". לאחר חטא האדם נאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" ולפי הקבלה אין הכוונה ללבוש נוסף על הגוף אלא לעור האדם עצמו! כלומר, מערכת העור היא הרובד החיצוני בגופנו, דרכו אנו באים במגע עם העולם. לפני החטא, היה גופו של אדם מזוכך יותר – וחלקו החיצוני לא היה עור אלא אור, הגוף לא הסתיר על אור הנשמה, "כתנות אור". אך לאחר החטא, החלק החיצוני שבנו מסתיר על הפנימיות ואף סותר אותה, העור מעלים את האור. יתירה מזו, גוף האדם, המכוסה בעור, מכונה בספרי הקבלה "עור הנחש" (והרי הנחש הוא מקור החטא, המסית)! ומבחינה מסוימת מתייחסים לכל העור כנגוע בצרעת. בעומק, "מחלת הנפש" שבעור היא בעצם תחושת הנגע-הנגיעה, "מישוש עצמי" המביא לישות והתנשאות (כשם אחד מסוגי הנגעים, "שאת").

כעת, מהו נגע הצרעת? הרי כאן העור, שבדרך כלל צבעו נוטה לאדום-ורוד ושערותיו שחורות, הופך דוקא ללבן, ומזכיר אור לבן! אכן, העור הלבן הוא מעין תזכורת רחוקה לאור בדרגה גבוהה מאד של הנשמה. במצב מתוקן, הדרגה הגבוהה ביותר 'מתלבשת' בהדרגה בדרגות נמוכות ממנה, אבל לפעמים היא פורצת ללא כלי מתאים שיכיל אותה, ואז מופיע איזה-שהוא 'רושם' שלה במקום הכי מרוחק. מערכת העור של המצורע משדרת מעין בבואה רחוקה לאור גבוה מאוד של הנשמה, כמו איתות מצוקה של העור ההופך להיות 'מחזיר אור', הד למשהו עליון שחווה הנשמה במקום גבוה ונסתר ביותר. במלים אחרות: הנגע מייצג את עצם הפער והמרחק בין מצב האדם כפי שהוא כאן, מכוסה בעור גס ומגושם, לבין נשמתו העדינה והמאירה. 

מחלה של צדיקים

כך ניתן להבין מדוע הצרעת היא "מחלה של צדיקים". אדם רגיל אינו קולט את אותות הנשמה. טוב לו היכן שהוא, והוא מזדהה לגמרי עם "עור הנחש" שעליו. אבל אנשים מיוחדים חשים נגיעה של אור הנשמה, וכיון שהאור הזה אינו יכול להופיע בשלמות נוצר נגע בעור הגוף. גם השרש צרע ניתן להדרש צדיק-רע – צדיק ורע לו במצבו הנוכחי. הצדיק חווה את המתח בין אור הנשמה לעור הגוף, לא רק אצלו אלא גם בכל המציאות הסובבת אותו. לכן הצרעת אינה רק סימן היכר חיצוני של המשיח, היא שמו! כיון שהמשיח, יותר מכל אחד אחר, חי את המתח העצום בין הרצוי למצוי, בין הגאולה שעומדת בפתח, "היום אם בקולו תשמעו", לבין המצב הנוכחי הזועק בריחוקו (והרמז: עור לבן בגימטריא משיח).

אם כך, בנגע הצרעת יש גם בשורה גדולה. לא הכל אטום וסתום, יש איתות של הנשמה בגוף, יש איתות של משיח בתוך המציאות הנוכחית. כעת רק צריך לקלף את הנגע, ולגלות תחתיו אוצר! ממש כמו התיאור על צרעת הבית שבזכותה נחשף האוצר החבוי בקירות הבית. כך מספר רבי נחמן מברסלב על החכם שאמר למלך ולמלכה שיולד להם בן שעשוי מאבנים טובות. הילד שנולד לא היה נראה כעשוי מאבנים טובות, אלא שלאחר זמן הוא נעשה מצורע, ולבסוף "וּבָא הַצַּדִּיק הַנַּ"ל וְאָמַר לָהֶם שֶׁהַבֶּן מֶלֶךְ יִתְרַפֵּא, וְנִתְרַפֵּא, וְנִתְיַבֵּשׁ הַצָּרַעַת, וְנָפַל וְנִקְלַף כָּל הָעוֹר מִמֶּנּוּ וְנַעֲשָׂה מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת כֻּלּוֹ, וְהָיָה לוֹ כָּל הַסְּגֻלּוֹת שֶׁל כָּל הָאֲבָנִים טוֹבוֹת. הַיְנוּ כִּי אַחַר שֶׁנִּקְלַף הָעוֹר אָז נִתְגַּלָּה וְנִרְאָה שֶׁהַבֶּן מֶלֶךְ הוּא כֻּלּוֹ מֵאֲבָנִים טוֹבוֹת, כַּאֲשֶׁר אָמַר הַצַּדִּיק הנ"ל". אחרי שמקלפים את העור הראשוני שהפך לנגוע, מגלים שבאמת יש לנו "כתנות אור", וכל יהודי הוא בן מלך שעשוי מאבנים טובות ומאירות (אתה שומע?).

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION