בשבע עיניים - ויקרא

שבעה רעיונות קצרים לפרשת ויקרא, מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ  

 

ראשון – דרך ארץ

מנהג ישראל שתינוקות של בית רבן מתחילים ללמוד חומש מפרשת ויקרא. בואו נצטרף ללימוד: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" – מה פירוש הכפילות "ויקרא... וידבר"?

פירשו חז"ל במדרש "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו", ולכן משה לא נכנס למשכן עד שה' קרא לו להיכנס, ורק אחר כך ה' דיבר אליו את תוכן הדברים. "דעת" כאן הכוונה להנהגה של דרך ארץ, לקבל רשות, והרי "דרך ארץ קדמה לתורה".

האות א במלה "ויקרא" כתובה בספר התורה כאות קטנה, אל"ף זעירא. כי משה רבינו מקטין את עצמו בענוה, לא נכנס פנימה עד שיקראו לו.

את זה לומדים עם הילדים הקטנים בשיעור הראשון: אתה בא ללמוד תורה, תתחיל עם ענוה ודרך ארץ.

 

שני – מנחת עני

"וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'". למה נאמר כאן "נפש"? מפרש רש"י "מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו". עשיר שנותן מתנה גדולה אינו דומה לעני הנותן מתנה קטנה. כי העני נותן את הפרוטה האחרונה שלו, שכל חיי נפשו תלויים בה, ובעצם הוא נותן את נפשו.

תפילת מנחה בכל יום קשורה במיוחד לקרבן מנחה. כמו שבקרבן מנחה העני מוסר את נפשו, כך בתפילת מנחה אנו עומדים כעני בפתח ומוסרים את המעט שיש לנו, את נפשנו. יצחק אבינו הוא שתיקן תפילת מנחה, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – והרי יצחק הוא השה הנעקד על גבי המזבח במסירות נפש כפשוטה.

תפילת המנחה דורשת מאתנו להפסיק באמצע העבודה, להסיח את הדעת מצרכינו ולצאת לשוח בשדה, גם כאשר קשה לכוון ונמצאים במצב של עניות, קטנות הדעת ("אין עני אלא בדעת").

"אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" – "וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר... עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי", ענה לתפילת העני. יש קשר הדוק בין יצחק אבינו שתקן תפילת מנחה לאליהו הנביא, שהרי יצחק = ארבע פעמים אליהו (הערך הממוצע של כל אות ביצחק), וגם ארבע פעמים בן, ארבעת כנגד ארבעת הבנים בליל הסדר.

 

שלישי – נוסחת המלח

"וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". הרמב"ן מסביר שבמלח יש חיבור של מים ואש: המלח מופק ממים (במיוחד מ"ים המלח") והוא עצמו שורף כאש – חיבור ההפכים של מידת החסד (מים) ומדת הדין (אש).

גם בתוך עם ישראל יש הרבה גוונים שונים ואפילו הפכים, לא צריך לבטל אותם אלא למצוא את המלח שמחבר ביניהם. והנה הביטוי "ברית מלח" נאמר גם על מתנות כהונה (בפרשת קרח) וגם על מלכות בית דוד "כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח" – המלך הוא המלח שמחבר את העם.

בלשון המדע היום: המלח הוא נתרן-כלורי, תרכובת היסודות נתרן וכלור. הנתרן הוא החלק המסוכן במלח (כמו שידוע היום הנזק באכילת כמות גדולה של נתרן), בבחינת מידת הדין, והכלור הוא החלק הטוב במלח, מידת החסד.

המספר האטומי של נתרן הוא 11, המספר האטומי של כלור הוא 17, וכך המספר של המלח הוא 28. כאשר לנתרן יש אלקטרון עודף שהוא תורם לתרכובת, הוא היסוד הזכרי-המשפיע, ולכלור חסר אלקטרון, הוא היסוד הנקבי-המקבל. והנה מספרים אלו רמוזים בפסוק שלנו: במלים "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" (הציווי החזק, השולל) יש 28 אותיות בדיוק, כאשר בשלש המלים הראשונות "ולא תשבית מלח" יש 11 אותיות, ובשאר יש 17 אותיות. וכן בציווי המסיים "על כל קרבנך תקריב מלח" שוב 17 אותיות. ועוד: בכל הפסוק שלנו יש 17 מלים ובפסוק הקודם 11 מלים ("קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ").

 

רביעי – בואי תימן

"וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" – רביעי מוקדש כולו לקרבן שלמים. והנה על הפסוק בשיר השירים "עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן" דרשו חכמים "עורי צפון, זהו העולה שהיתה נשחטת בצפון. ובואי תימן, אלו שלמים שהיו נשחטים בדרום".

קרבן עולָה הוא תנועה של עלייה מלמטה למעלה, הכל כלֶה ונשרף על המזבח, כמו כַּלָּה המתעוררת ומשתוקקת לחתן, המציאות כולה עולה ב'רצוא', ריצה אדירה כלפי ה', "סוד הקרבן עולה עד אין סוף". צד צפון קשור למידת הגבורה, וכל עליה והסתלקות של התחתון כלפי מעלה היא במידת הגבורה.

לעומת זאת, השלמים עושים שלום בעולם, כולם אוכלים מהם (המזבח, הכהנים והבעלים). זו תנועה של ירידה למטה, חזרה למציאות ותיקונה, 'שוֹב'. צד דרום, "תימן", קשור למידת החסד, ירידה והשפעה. אם הצפון הוא התעוררות הכלה, הרי הדרום הוא ביאת החתן אל הכלה, הזכר המשפיע חסד (בסוד "זכר חסדו"). תימן בגימטריא פרו ורבו!

 

חמישי – אשרי הדור

"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם" – זהו קרבן מיוחד של הנשיא-המלך שחטא בשגגה. ולמה נאמר "אשר נשיא יחטא" ולא "אם", כמו בפעמים הקודמות "אם הכהן המשיח יחטא... ואם כל עדת ישראל ישגו"? מפרש רש"י: "אשר נשיא יחטא – לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו".

המלה "אשר" נשמעת כאילו הדבר מוכרח, כאשר זה יקרה... (לעומת "אם" שבדרך-כלל פירושה רק אפשרות). נכון שיש למלך בחירה חופשית, ובכל זאת החטא מתגלגל לפתחו בצורה מתוכננת, "עלילה" אלוקית – כדברי חז"ל על דוד המלך שנכשל בחטא כדי שאנחנו נלמד ממנו איך לעשות תשובה. אשרינו שיש לנו דוד המלך כזה שעושה תשובה ואנחנו עושים יחד אתו.

"אשר נשיא יחטא" ראשי תבות אני. הנסיון של המלךהוא בתחושת האני – כאן הוא יכול לחטוא בגאוה, "אני אמלוך", וכאן הוא צריך לתקן כמו דוד המלך שמודה ומתוודה על חטאו ומתקן את ה'אני' שלו.

שישי – חטא הנפש

פרשת קרבן חטאת התחילה בכותרת "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה", ומיד מפרטת התורה את הקרבן המיוחד של הכהן הגדול שחטא ('פר כהן משיח'); הקרבן של ראשי העדה, הסנהדרין, שחטאו ('פר העלם דבר של ציבור'); ושל הנשיא-המלך שחטא ('שעיר נשיא') – את כל זה קראנו ב'חמישי'. עכשיו, ב'שישי', מדובר על חטאת היחיד: "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ"...

יש קשר בין היחיד לראשי הדור: החטא של היחיד נובע מחסרון מסוים שיש אצלם (כמו שרואים גם באחריות של הכהן הגדול על הרוצח בשגגה). יתכן שאצל הראש-המנהיג יש פגם קטן ודק, ואצל האדם הפשוט הוא יופיע בצורה גסה וחמורה. לכן גם התיקון של היחיד אינו שלם עד שראש הדור יתקן את הפגם שלו.

בספר הזוהר נאמר "ונפש כי תחטא – תוואה". כלומר, זו תמיהה: היתכן שנפש תחטא?! התמיהה איננה  על התודעה הרגילה שלנו, המזוהה באופן פשוט עם "הנפש הבהמית" שעלולה לכל חסרון. התמיהה היא על הארת הנפש האלוקית, החלק התחתון שבה שיורד ומשתתף למעשה בתוך המציאות של החטא. היתכן? רחמנות על הנפש האלוקית שלנו!

שביעי – רגשות אשם

"וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה'". מי שיודע שחטא בשוגג מביא קרבן חטאת, אבל מי שלא יודע האם בכלל חטא – מביא קרבן אָשָם הנקרא "אשם תלוי" (ואם לאחר זמן נודע לו שחטא, מביא חטאת).

לפי ההלכה, אדם חייב אשם תלוי רק כשקיים יסוד סביר להסתפק שמא נעשתה עבירה. אכן, לדעת רבי אליעזר במשנה אדם יכול להקריב אשם תלוי בכל יום, שמא הזדמן לידו חטא בלי ידיעה כלל, וזה נקרא "אשם חסידים" (כריתות ו, ג)! כלומר, מידת חסידות היא שאדם חושש תמיד שמא חטא.

האם רגש אשם תמידי הוא בריא? תלוי, אשם תלוי... רגש אשם הוא טוב כאשר הוא נובע ממקום נכון והאדם יודע מה לעשות אתו. בכל נקודה לא-טובה שלנו אנו נוטים להאשים את כולם (אנשים או נסיבות) מלבד את עצמנו. ראשית תיקון הנפש הוא פשוט לקחת על עצמנו את האשמה, ולומר זאת ביושר לפני ה' (ולא בתור תסכול עצמי שאני לא מוצלח כמו שחשבתי...). וכיון שאנחנו באמת לא מושלמים, תמיד נכון לומר "אשמנו" – כמו שבאמת אומרים בכל יום "אשמנו בגדנו", רגש אשם חיובי.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION