צירים, צעקות, גשמים וגאולה

קריאה לה' מן המצר, היא מצוה מהתורה, ובכל זאת, מה יש בהן, בצרות במועקות בקשיים שהן מעוררות תפילות העלות עצמה? ומה יש בצער הפרטי שבכחו לערר רחמים על הכלל? "כאיל תערוג"

צרות, ר"ל, מכאובים וקשיים מביאים אותנו לצעוק לה'. למעשה, מדובר במצות עשה מן התורה – תפילה, שמעיקרה היא הקריאה לה' בעת צרה. כנשים, בנות 'חוה', אנו 'חוות' את המציאות בה אנו נתונות ביתר שאת ויתר עוז. יכולת זו, לחוש את הכאב בכל עוצמתו, יכולה להוליד אצלנו גם תפילות בעלות עוצמה מיוחדת. ניתן להעצים עבודה נשית זו, בהתכללות עם מדרגה נוספת של תפילה, גברית יותר, וזו ההתבוננות מבחוץ על מהות הדברים, ובקשה כללית על הטבת המציאות, ללא קשר ישיר לחוויה הפרטית שלי.

מן הפרט אל הכלל

את  שתי המדרגות הללו של תפילה, מוצאים אנו במדרשים מופלאים אודות ה'אילה' (ראו ילקוט שמעוני תהילים כ"ב):

על הפסוק: "כאיל תערוג על אפיקי מים", דרשו חז"ל שרחמה של האילה צר, ועל כן היא חווה ייסורים קשים בשעת לידתה. מתוך כך עורגת האילה לה', מרימה 70 קולות, וה' שולח לה נחש שמכיש אותה בבית הרחם, דבר המאפשר לה ללדת. בהמשך, מביאים חז"ל דרשה נוספת. האילה היא 'החסידה שבחיות', ובשעת בצורת באות כל החיות אצלה, ומבקשים ממנה שתבקש עליהם רחמים. זאת, משום שהם יודעים שיש לאילה כח לזעוק לה' ולהיוושע. ואכן, האילה טומנת את קרניה בקרקע ועורגת לה', והוא נענה לה ומוריד גשמים לעולם.

הסיפור הראשון על האילה מתאר את צורת התפילה הנשית. חוויה עמוקה של כאב, צער בלידה – שמוליד זעקה גדולה לה'. בסיפור השני, צורת התפילה של האילה נושאת אופי גברי, היא יכולה להתבונן במציאות כפי שהיא במהותה, מבלי קשר לחוויתה הפרטית, ולעורר רחמים 'מבחוץ' על העולם. אלא שהתבוננות קרובה בדברי חז"ל תעלה תובנה מפליאה. לא מדובר בשני תיאורי מצב נפרדים, אלא משלימים וממשיכים זה את זה. חז"ל קוראים לאילה "חסידה שבחיות" משום שבשעה שהיא יושבת על המשבר, ממש בעת צרתה הגדולה, היא מסוגלת לעשות 'חסד' עם כלל העולם. האילה מסוגלת להסיח את דעתה מצערה הפרטי ולבקש רחמים על כולם.

סוד האילה

מדוע פונות החיות דווקא אל האילה? משום שהן יודעות שזעקותיה כנות ונובעות מעומק חוויתה. עולה מכך, שישנה התכללות מופלאה בין שתי צורות התפילה. היסח הדעת מתפילה אישית לתפילה כללית, בזמן בו עוצמת התפילה הכללית נובעת מהיכולת לצעוק צעקה פרטית אדירה.

כולנו יכולות ללמוד מהאילה כמה דברים על תפילה. ראשית, כשישנו כאב, צער ומצוקה ניתן להשתמש בהם כמנוף על מנת להרים קול זעקה לשמים. אלא שה'צירים' הפרטיים יכולים להיות גם בבחינת 'צירים' – שליחי ציבור. מתוך הכאב הפרטי אפשר לחוש בעוצמה גדולה יותר את הדבר לו זקוקה החברה, ולהתפלל גם עליה. כאשר נרחיב את המעגל עוד ועוד, נוכל לכלול בתפילה שלנו אף את כלל ישראל, ולהעתיר עבורו. בהרחבה נפשית נוספת, יכולות אנו להסב את תשומת הלב מן המועקה הפרטית שלנו, ולבקש על צער השכינה, אשר "בכל צרתם לו צר". העבודה הפנימית הזו היא הדרך לקיים את מאמר חז"ל "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת". כאשר מסיח האדם את דעתו מן הצער הפרטי שלו, ומבקש את הגאולה השלמה ואת הקמת השכינה מעפרה, יכול משיח בן דוד להגיע.

רצוא ושוב

עבודה זו היא בקו של 'רצוא', היחלצות מן המסגרת הפרטית אל עבר הכלל, עד האין-סוף. אך ישנו גם 'שוב', בחזרה אל המקום הטבעי. כאשר אנו מתבוננות בכך שהצער האישי שלנו הוא חלק מצער השכינה, וללא צערה גם אנו לא היינו חווים את החיסרון, החסרונות מתאחדים לכדי מהות אחת. במצב זה אפשר לשוב ולבקש על הדברים להם אנו זקוקות, מתוך הבנה שמילוי צרכינו, הם חלק מגאולת העולם הכללית.

שנזכה לזעוק רק זעקות של שמחה, ונזכה ללידת הגאולה האמתית והשלמה, ולגשמי ברכה לרוב.

---

[עפ"י שיעור ז"ך תמוז ה'תשנ"ח. מובא בחוברת "הכנה רוחנית ללידה".]

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION