שפת הנגינה סיפורו של דוד רפאל בן עמי פיינשיל

ראיון עם דוד רפאל בן עמי

בפתח הראיון, דוד רפאל (דדי) בן עמי פיינשיל עדיין מתלבט. אמנם זו לא הפעם הראשונה שבה הוא משתף בסיפור חיים האישי והמרתק שלו, אך הוא תוהה בקול איזה תועלת תצא לקוראים מכך. "הסיפור שלי, הוא לא הסיפור שלך", הוא מטעים. "בתורה נ"ד בליקוטי מוהר"ן כתוב שהקב"ה מדבר עם כל אחד ואחד באופן ישיר. אם הקב"ה דיבר איתי בשפת הנגינה והתיאטרון, או שהוא מדבר עם מישהו אחר בשפת הכדורגל, אי אפשר להקיש בכלל מהאחד לשני. לא בטוח שמה דיבר אלי, גם ידבר אל אחרים. העיקר להטות את הקשבת הלב למתרחש סביב. הקב"ה מדבר עם כל אחד ואחד, אם הוא רק יטה את אוזנו לשמוע".

לפני שהוא מתחיל לגולל את הקורות אותו במהלך שנות חייו שמתחילות בקיבוץ נהלל השוכן בצפון עמק יזרעאל ונמצאות כעת בשכונת בתי אונגרין הירושלמית, הוא מבקש להעביר מסר פשוט, אך נוקב ביותר, במיוחד לאור ימי הרחמים והסליחות בהם אנחנו נמצאים: "אני לא מתנתק או מתכחש לשום דבר שעברתי בחיים, אלא בונה עליו כסולם".

בן עמי נולד וגדל בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ, בו גרו סלתה ושמנה של חלוצי הארץ. סבא וסבתא שלו היו ממייסדי המושב, לאחר שעלו ארצה בשנת 1923. "אבא שלי גדל שם והיה מראשוני ההגנה והפלמ"ח שהקימו את צה"ל ואף ממפקדיה הראשונים. אמא ברחה מהיטלר בשנת 1938, כשהנאצים נכנסו לוינה. היא עלתה כנערה בעליית הנוער באוניה הלגאלית האחרונה שהפליגה משם, כשעוד התירו לצעירים לעזוב. היא הובאה לנהלל במסגרת עליית הנוער של הנרייטה סולד. כנערת הכשרה, היא נכנסה לבית של הסבא וסבתא שלי. הנוער היה בא ללמוד איך ליישב את ארץ ישראל, כאשר המגורים היו מפוזרים בבתי התושבים".

בית הכנסת בנהלל

למעשה, אמו גדלה בבית דתי. אך כשעלתה ארצה הגיעה לנהלל שבאופן כללי היה מקום מגולח מבחינה רוחנית, אבל כידוע שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. אחד מהם היה הסבא רבה שלו, קלמן, שהיה חרדי לכל דבר, לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש. "הוא היה יושב בבית הכנסת כל היום ולומד. עם הקמת המושב, הוקם בו גם בית כנסת שהיה צריף לכבוד הזקנים שבאו. הצעירים של אז כבר לא היו שייכים לזה, אבל מחמת כבוד ההורים הקימו להם בית כנסת", הוא מבאר. "סבא שלי יוסף, וחבר שלו יעקב רכלבסקי - אשר הנכד שלו יובל רכלבסקי, בן כיתתי, היה החשב הכללי של משרד האוצר עד לפני כמה שנים – הביאו ארצה את ההורים שלהם. הם החליטו שלא נאה שהזקנים שיושבים כל היום בבית הכנסת, שהיו עם קפוטה, כובע וגרטל – ישבו כל היום בצריף רעוע. לכן על אף שלא היו דתיים, העלו בקשה לבנות בית כנסת רשמי מטעם נהלל. המזכירות הסכימה לתת רק מקום, כשהקמת המבנה תהיה על חשבון המבקשים. השניים לא ויתרו וכינסו אסיפה כללית ובחרוף נפש שכנעו את אנשי נהלל להקים בית כנסת, אשר קיים כבר קרוב למאה שנה".

את בית הכנסת, תכנן ובנה מהמסד ועד הטפחות, הסבא המוכשר בעצמו, והוא דומה בסגנון בתי הכנסת העתיקים של מאה שערים בירושלים, שנבנו באותה תקופה. בן עמי מגלה כי באופן מופלא, עד היום בבית הכנסת מתקיימים דרך קבע מניינים מכובדים בליל שבת ובשבת בבוקר ובפרט בימים הנוראים וחגי תשרי. "הייתי מגיע לפעמים עם הסבא רבה שלי זכרונו לברכה, אבל אבא שלי פחות התחנך על בית הכנסת, אפילו בר מצווה לא עשו לו כי הסבתא הייתה חולה באותה תקופה. אמנם הוא זכה להכיר את סבא קלמן הישיש ולגור איתו באותו חדר, וספג מהאווירה, אבל לא נשאר מזה הרבה".

מגוריו של הסבא החרדי בביתו, הייתה הסיבה העיקרית להגעתו של האמא אל ביתם. "אמא שלי הוכנסה לשם כי סבא קלמן גר אצלם וסביבו הייתה אווירה דתית יחסית של כשרות, שבת ופסח. אמא הייתה הדתייה היחידה בכל האוניה, לכן העבירו אותה למשפחת בן עמי ולבסוף גם התחתנה עם אבא שלי. בילדות שלי את המושגים הדתיים שבשבת לא עובדים, וכדומה, קבלתי יותר מאמא שלי מאשר מאבא שלי, שלא קיבל כלום. כי הוא היה בן 16 כשהצטרף להגנה. בהמשך, היה לי קשה מאוד להקפיד על דברים שאף אחד מהכיתה לא שמר. הייתי מכריח את כל בני כיתתי להגיע לבית הכנסת ביום כיפור ולצום. למרבה הפלא, הם גם היו שומעים לי. את זה קבלתי מאמא שלי. אבל יראת שמיים פנימית גדולה גם קבלתי גם מאמא וגם מאבא, מהמידות שלו, מהמסירות שלו ואהבת ישראל שלו. שניהם בעיני מודל לחיקוי והשראה לחיים האמיתיים. כל מה שזכיתי והם לא זכו, הוא בזכותם".

את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד דרום ולהקת פיקוד צפון. לאחר שחרורו מהצבא החל ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ועבד כשחקן בתיאטרון הקאמרי. בשנת תש"ל הקליט את השיר 'דזדמונה', שהולחן עבורו על ידי מתי כספי ונכתב על ידי גד קינר, שהיה ללהיט והגיע לראש מצעד הפזמונים, והיה הלהיט היחיד שלו. "במהלך כל אותה תקופה היו אצלי שלבים שלבים של חיפוש וצימאון בדרך למעלה. בדברים שעסקתי בהם כמו תיאטרון, משחק, תנועה - הייתי רואה עבודה של שלמות ותיקון. נסיתי להתעלות באמצעות הנושאים האלה, למרות שנמשכתי אליהם חיצונית. התייחסתי לזה בצורה מאוד שונה מהצורה שכל חברי התייחסו לזה".

 "במשך הזמן, אחרי שהשתתפתי בתיאטרון הקאמרי, ואחרי שהייתי יוצא מהצגות אליהם הגעתי בלי סוף - הייתי אומר לעצמי: המחזה היה מרתק, המשחק היה נהדר – אבל יצאתי מתוסכל: מה יוצא לי מכל זה. לא ידעתי להגדיר את זה אז כמו שצריך. זה היה הפועל היוצא של ההרגשה שבעצם בשביל מה כל הטרחה שאני משקיע בה. מה יוצא לי מזה בהשלמה הפנימית, בהתקדמות שלי אל התכלית. זה היה דבר הדרגתי, לא בום על קולי ביום אחד. היו גילויים והיו התעוררויות שהובילו בסופו של דבר לאותו מקום".

לבד בעולם

 היום כל חצי מטר מרובע יש שכן, חבר או קרוב שחזר בתשובה. בתקשורת שומעים כל הזמן על שחקנים, טייסים וכל מיני דמויות מוכרות שחזרו בתשובה. אז, בתקופה של תשל"ב-תשל"ג, אפילו לא ידעו שיש דבר כזה. "לא היו בעלי תשובה, הייתי לבד בעולם", הוא מתאר. "הייתה לי סיעתא דשמייא ממש. התהליך שעברתי היה נקי, בלי שום חיקויים, העתקות, או הישענות על מישהו. לא היה לי את החברותא שתקדם אותי או שתתקדם איתי יחד".

על אף הקשיים, היו מספר דמויות שסייעו לו בתהליך. אחד מהם היה הרב ישראל מאיר לאו. "הכרתי אותו בתקופה בה התחלתי ללכת לבית הכנסת בנהלל כשהייתי חוזר הביתה לשבתות. זה הצריך אומץ גדול ושיגעון, מה פתאום ללכת לבית הכנסת. לא עשיתי חשבון לאף אחד. כך הרגשתי וכך עשיתי. רוב הזמן הייתי גר בצפון תל אביב. מפה לשם הכרתי את עוזי ושולמית לבנת (ההורים של השרה לשעבר לימור לבנת ושל נועם לבנת) והתיידדנו. הם הזמינו אותי לערב שירי פלמ"ח ומחתרות, הביאו סנדוויצים כשרים והזמינו גם את הרב לאו, שהיה אז רב צעיר בצפון תל אביב, איתו הם היו מיודדים. הרב לאו לימד שירים חסידיים, התיישבתי לידו ושאלתי אותו אם אוכל לבוא לבית הכנסת שלו. כמובן שהוא ענה 'בטח, איזה שאלה'. התברר שבית הכנסת שלו נמצא במרחק דקה וחצי הליכה מהדירה בה התגוררתי באותה תקופה. הייתי מגיע להתפלל שם והוא רק היה רואה אותי מרחוק, היה קם מלוא קומתו ומושיב אותי לידו. בעצם הוא היה הראשון שהכניס אותי לבית הכנסת".

בהמשך, חיפש בן עמי בית כנסת חסידי, שהיה יותר קרוב לליבו. בהתחלה התפלל בבית כנסת חב"ד ואחרי זה בברסלב, שהיה ליד הבית שלו. בד בבד עם חזרתו בתשובה ובמקביל להמשך לימודיו דרמה בבתי הספר, עזב את תל אביב ושכר חדר בכפר חב"ד. "התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים המקומית באופן אקסטרני. הצוות בישיבה ראו שהם לא יכולים לי, ושלחו אותי עם ערמת הקושיות שהיו לי אל 'המלאך', הרב יצחק גינזבורג שכונה כך באותה תקופה בכפר חב"ד. הרב גינזבורג היה באמת מלאך. הוא היחיד שהצליח להתיר לי את כל השאלות שלא יכלתי לענות עליהם. הוא פתר אותו במחי אצבע. דברים יסודיים ומתקבלים מאוד. הייתי בכפר חב"ד במשך שנה ונסחפתי ליסוע אל הרבי עצמו בניו-יורק" (ראו לקמן).

האתרוג השחור

"לאורך 45 שנה שאני בקשר עם הרב גינזבורג, לא ראיתי אי פעם שהוא כעס. על שום עניין", הוא מספר. "במהלך מלחמת יום הכיפורים, שהייתי בן עשרים ושלוש והוא היה בן שלושים, רצינו מאוד לפעול יחד. הייתי אז עדיין במילואים בתור זמר של צוות הווי ובידור. הרב גינזבורג הסתפח אלי. חשבנו אולי לשיר ולנגן בפני החיילים כדי להרים להם את המורל. עלה בדעתו שנעשה מבצע ארבעה מינים. מכיוון שהיו לי קשרים בלהקת פיקוד דרום, מיד העמידו לרשותי קומדקר עם נהג. קבלתי סוכה מתקפלת וכסף לרכישת ארבעה מינים מהודרים בשוק בבאר שבע. שעטנו לעבר אל עריש. בדרך התחילה לרדת החשכה, הרב גינזבורג דרש שנעצור באמצע המדבר כדי שנוכל להתפלל מנחה. צווחתי עליו: 'מה עולה בדעתך, יש כאן מחבלים'. אבל אותו זה לא עניין בכלל. בכל אופן, הנהג לא הסכים לעצור, כי האזור שרץ סכנות אמיתיות. אמנם הוא היה תקיף בדעתו, אבל שום כעס לא היה ניכר עליו".

"הגענו לאל-עריש כבר בחשכה. ישבנו במרפאה שהיה במקום היחיד בו דלק האור. בזמן שהיו הפגזות כבדות על האזור, הרב גינזבורג אמר בשם הבעל שם טוב שכאשר יש סכנות, צריך לספר סיפורי צדיקים וכך עשה. נכנסו חזרה למרפאה, החזקתי סידור ולפתע בא אלי חייל קיבוצניק גדול מימדים שהצביע על הסידור ושאל אותי: 'יש לך אחד כזה בשבילי'?. הוא אפילו לא ידע שקוראים לזה סידור, רק הבין שמדובר בספר תפילות. השבתי שיש לי רק אחד. צעדנו יחד לבית הכנסת הפיקודי והבאתי לו משם סידור קטן. בדרך לשם, סיפר החייל כי הוא נמצא בראש חץ של מגלי המוקשים, לפעמים בכל שניה הוא יכול להתפוצץ עם המוקש. הוא ממש ראה את המוות מול העיניים בכל רגע נתון. אמרתי לו שיאמר פעמיים ביום 'שמע ישראל' וישים את הסידור בכיס להגנה. לצערי אין לי מושג מה עלה בגורלו. אחרי החג הראשון, הגענו לאל-עריש, עשינו מבצע ארבעה מינים. אלפי חיילים רצו אלינו כדי לזכות במצווה. תוך חצי יום האתרוג נהיה שחור... והרב גינזבורג אמר: זה האתרוג הכי יפה שיש. בהמשך הרב גינזבורג לא הרגיש טוב וחזר הביתה". 

מחב"ד לברסלב 

מאלול תשל"ד עד אלול תשל"ה, במשך שנה שלמה שהה בן עמי בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו יורק. בשלהי השנה אף נכנס ליחידות אצל הרבי. "בעוד כל החברים נכנסו ליחידות של דקה, החברותא שלי עמד מאחורי הדלת באחת בלילה עם סטופר ולא הבין למה למה אני לא יוצא. כשיצאתי הוא קרא בהתפעלות: 'שתים-עשרה וחצי דקות!'". על תוכנה של אותה יחידות הוא מעדיף שלא להרחיב ומציין כי מדובר היה בנושאים אישיים, אך מדגיש כי "תשומת הלב, העומק והגודל של הרבי מליובאוויטש חרוטים בי עד היום".

בסיומה של אותה שנה חב"דית, חזר בן עמי ארצה ובחר לקבוע את מושבו בחסידות ברסלב, אליה הוא משתייך עד היום. "הכרתי את ברסלב לפני שהכרתי את חב"ד", הוא מסביר, "כשנסעתי אל הרבי בארצות הברית, לקחתי איתי ספרים של ברסלב. הייתי צריך ללמוד בהם בסודי סודות, שלא ידעו. הייתי ברסלב'ר סמוי. לא זו בלבד, אלא גם העזתי לנסוע לציונו של הרי"צ בסודי סודות. אז זה לא היה מקובל. חברי הטוב שהיה איש סודי גילה לי איך לנסוע, למרות שלא ידעתי אף מילה באנגלית. נס שלא הלכתי לאיבוד בדרך. יהודי אחר גילה לי איך להגיע אל רבי יואל מסאטמר, עוד בחייו. זכיתי לראות אותו פנים אל פנים", הוא חושף לראשונה. עם נחיתתו בארץ, נסע היישר לירושלים והתחבר אל חסידי ברסלב במאה שערים. בין לבין הספיק לגור כעשרים שנה בביתר עילית, אך בשנים האחרונות חזר להתגורר בירושלים, בשכונת בתי אונגרין הסמוכה.

כיום, בעלי תשובה מפוזרים בכל רחבי הארץ, חלק גדול מהם בקהילות עצמאיות, לאחר שנכוו מניסיונות כושלים להטמע בתוך הציבור החרדי. בתקופה בה חזר בן עמי בתשובה, הוא הגיע ישירות אל ההארד קורד החרדי: שכונת מאה שערים הירושלמית. "לא היה אף אחד לידי שיכולתי להצטרף אליו להקים קהילה אחרת", הוא מזכיר, "מה שראיתי, זה מה שראיתי. זה לא אומר שמה שראיתי היה מושלם, אבל הבנתי שאני נכלל בציבור החרדי. לא הפריע לי שכולם דיברו סביבי אידיש ואני לא מבין. התעקשתי לשמוע את הזקנים, אז הייתי לוקח מתורגמן ומושיב אותו איתי והיה מתרגם לי, כך שממילא הייתי מבין הכל. אפילו שהייתי זר לא הרגשתי זר. כשרק הייתי פותח את הפה היו שואלים אותי מאיפה אני. הבחינו שהעברית שלי לא בדיוק נולדה במאה שערים. אבל לא ראיתי את עצמי מופרש או מובדל מהקהל הזה".

במבט לאחור הוא מבין היטב את היחס של הציבור החרדי לבעלי התשובה, שהשתנה מהקצה אל הקצה במהלך השנים. "בהתחלה כשבאו הבעלי תשובה, כולם קבלו אותם בחיבוקים ובהתפעלות גדולה. אחרי זה הגיעו עוד בעלי תשובה, שהיו מעין 'קשים גרים לישראל כספחת' עם כל מיני מנהגים והתנהגויות, דברים שהיה צריך לבלוע אותם ואחרי זה כבר לא לסבול אותם. אנשים שבאו עם עזות וחוצפה, ממילא ההתלהבות נסדקה. תופעות זרות של בעל תשובה שסחבו אחריהם תופעות לא נעימות, התחילו להתרחק ולהגיד תורה רבה. לא רוצים ניבול פה, לא רוצים אנשים שהולכים לסבא וסבתא שלהם יש טלוויזיה והנכדים באים ומספרים. הם לא רצו את כל ההשפעות החיצונית, זה מובן וסביר. בתקופתי, היו מתי מעט. אנשים היו אומרים לי 'אני מקנא בכך. הלוואי עלינו התלהבות כזאת'.

אל השירה החסידית

בניגוד לבעלי התשובה הבודדים של אותה תקופה שהשאירו את כל עולמם מאחור ובחרו לפתוח דף חדש, בן עמי בחר להמשיך עם עולם הנגינה. במקביל להוצאת שלושה תקליטים של ניגוני רבי נחמן מברסלב ותלמידיו, המשיך לשיר ולהופיע עם שירי ארץ ישראל. את עולם הזמר המכונה חסידי, כבר אז הוא לא אהב בלשון המעטה. "זאת הייתה התקופה בה פרחו כל מקהלות 'פרחי' למיניהם. עוד בתור חילוני, הלכתי להיכל התרבות לערב שירה חסידי כדי לעורר לעצמי את הלב. אמנם לא חונכתי על שירה חסידית, אבל אמא שלי מאוד אהבה לשמוע קטעי חזנות. הייתה לי זיקה עמוקה לשירה יהודית. היה פרסום גדול על הארוע. באתי לשם, ישבתי על מקומי במשך שלושה שירים ויצאתי בשאט נפש. הבימויים והכוריאוגרפיה כמו גם השירה והעיבודים של אז, היו כל כך זר והופכי ממה שציפיתי. זה נקרא שירה חסידית? אבל לעומת היום, זה קודש קודשים", הוא צוחק.

"העניין של הניגון מאוד חשוב לי", הוא מבהיר, "הייתי לוקט וקולט מכל הזקנים את כל השירים והניגונים, לא רק מברסלב". כך למשל הוא שר באלבום הרביעי שלו את 'י-ה ריבון' בלחנו של הבני יששכר מדינוב ואת ניגון 'רבי אלימלך טאנץ' של רבי אלימלך מליז'ענסק. "אני לא רוצה לפרסם כדי שחלילה מישהו לא יהיה מכור לאינטרנט בגללי", הוא מבקש, "אני משתמש בו רק באמצעי אחסון, כדי הדברים שעשיתי יונצחו למשמורת. אפשר למצוא פרויקט מיוחד שהוצאתי לאור. בברסלב יש 'ריקודים של אחרי התפילה'. אחרי שחרית וערבית תמיד עושים ריקוד. היה חסיד זקן בשם רבי אריה לייב שפירא, שהיה בעל מנגן שהיה מכנה את עצמו 'שר הנגינה' ואותי היה מכנה 'סגן שר הנגינה'. הוא היה פותח את הניגון אחרי התפילה. הוא שלט בכל ניגוני ברסלב ואפילו סיפח אליו עוד כמה ניגוני קרלין. פעם בשלושה-ארבעה חודשים נגמר הסדר והיה מתחיל אותו מחדש. החלטתי שאני מוכרח להקליט את הניגונים למשמרת. היה לי טייפ מתחת לארון הקודש, הייתי נאמן לזמנים, מחבר אותו לחשמל. במשך תקופה ארוכה הקלטתי את כל הניגונים האלה. לפני כמה שנים הוצאתי אותם לאור במארז של ארבעה דיסקים, על טהרת הניגונים, ללא ליווי מוסיקלי. גם הניגונים הללו נמצאים בערוץ שלי באינטרנט".

כששאלתי אותו על כך שממשיך לשיר שירי ארץ ישראל, הוא מצטט את אמירתו המפורסמת של רבי נחמן מברסלב: "לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". כשנקבתי בשמות השירים 'שם במקום ארזים' ו'ניגונים' של פניה בגשטיין ודוד זהבי – שמופיעים באלבום 'אנו לי-ה ולי-ה עיננו', הוא נאות להסכים שאכן לא מדובר בשירים 'חרדים'. "האלבום זכה להמלצה של הרב גרוסמן זצ"ל, הרב וובר זצ"ל ולהבדיל - הרב גינזבורג שליט"א", הוא מציין.

בנוגע לשיר 'שם במקום ארזים', הוא מספר כי השיר הזה חובר בגרמנית לפני מאה וחמש-עשרה שנה, נישא ברגש רב בתחילת הציונות ואף הושר בקונגרסים הציונים. בהמשך השיר תורגם לעברית ואידיש. "לקחתי את הגרסה העברית שהייתה מושרת בנהלל". בן עמי מגלה כי הדתיים לקחו את המנגינה של 'שם במקום ארזים' והיו שרים עם המילים של 'צור משלו'. "כשהתחלתי לחזור בתשובה, אמא הייתה שרה את 'צור משלו' במנגינה הזאת. זה עורר אותה מאוד לבית אבא. גם את 'ניגונים' שמתי בגלל הזיקה והקישור לשלבים של ההתקרבות הכללית והפרטית. פניה בגשטיין הייתה חלוצה שעזבה את פולין בצעירותה והתרחקה לגמרי מיהדותה, ראיתי את זה מעין פלטפורמה לגעגועים של שבת, אבל גם להקב"ה בעצמו ולשלב אותם יחד עם ניגונים שרובם של תלמידי המגיד ממעזריטש. אגב הזיקה החזקה לארץ ישראל, כאשר אבא וחבריו שמעו שנטעו את יער בן שמן על ידי פועלים ערבים, הוא הלך עם מספר חברים באמצע הלילה, עקר את כל היער ונטע אותו חדש בעבודה עברית".

 אורך השירים המתנגנים כיום בתחנות הרדיו השונות ואפילו החרדיות, נע בין שלוש לארבע דקות. שיריו של בן עמי ארוכים הרבה יותר, חלקם אף מגיע לכדי למעלה משמונה דקות. "אני לא עושה חשבון", הוא מצהיר. "פעם סיפר לי חסיד ברסלב זקן שפעם באומן היו מנגנים ניגון אחד במשך שעתיים. לא היו עוזבים ורוקדים כל שלוש דקות ניגון אחר. אנשים לא היו משועממים, אלא היו מתרוממים עם השיר עד לשמיים. היו נכנסים אליו בדבקות וזה רק היה אמצעי כדי להתרומם, לא כדי להסיח דעת ולהעביר את הזמן. אנחנו לא שרים בשביל הבידור או בשביל הרדיו, אלא שרים לה'. מי שזה לא מתאים לו או שיסגור או שירדם עם ניגון של קדושה", הוא מחייך.

 "אני לא מבצע שירים למצעד הפזמונים ברדיו", מחדד בן עמי, "אם יש מישהו שאוהד אותי או את מה שאני עושה ומשמיע אותי, זה מאוד משמח אותי שיש לי חבר. אבל לא לשם אני מכוון". הוא בהחלט מבין שלקו אותו נוקט, יש מחיר לקריירה שייתכן והייתה יכול להגיע רחוק הרבה יותר, אבל זה בכלל לא מטריד אותו. להפך. "אני לא שואף לזה בכלל. לקחתי הפסקה של חמש-עשרה שנה מאז שהתחלתי לשיר שוב. בכלל לא חלמתי ולא עלה בדעתי להקליט ולהופיע. היו לי כל מיני רמזים מהשמיים ובכל מיני הפצרות מכל מיני מקומות, במיוחד מהרב גינזבורג שחשב שאני צריך להמשיך לשיר והאסימון הזה לא ירד, אלא אחרי חמש-עשרה שנה וגם אז היו לי סתירות פנימיות: מה בין בן אדם ששר בינו לבין קונו, לבין לשיר על הבמה או בפני מישהו? ניגון אמור לחבר אל הקב"ה, לא לקריירה. הייתי רואה זמרים באותה תקופה והייתי מתחלחל. לא רציתי שהשירה שלי תהיה קרדום לחפור בה".

בוקע חלוני רקיע

 בן עמי מספר על רבי שמעל'קה מניקלשבורג, שהיה שליח ציבור בימים נוראים והיה מתפלל במתיקות כזאת שהיו יוצאים ממנו ניגונים כאלה שהשכינה הייתה מנגנת מגרונו. הקהל היה מתבטל ומאבד את הבחירה לגמרי. "מסופר שהניגונים הללו היו חד פעמיים, כשאדם נמצא ומתעלה בקדושה, ממילא כל היוצא מן הטהור – טהור. יש ניגונים חסידיים קלאסיים כמו 'ארבע בבות' של בעל התניא, שמגיעים ממדרגה קדושה והתרוממות בעבודת ה', ברור שהם שונים לגמרי מניגונים מכוונים להוציא אותם עם משמעות רגשית. המגמה העיקרית שלי הייתה בהנצחת הניגונים האלה דווקא ולא להוציא ניגונים חדשים 'שלאגרים' ולהתפרסם, כמו השיר שפרסם אותי בזמנו בעולם ההוא", הוא אומר מבלי לנקוב בשם הלהיט שלו דאז.

מה שגרם לו בסופו של דבר להיענות להפצרותיו של הרב גינזבורג ולהקליט אלבום שלם מניגוניו, הייתה התובנה כי הניגונים של הרב גינזבורג, לא נכתבו כדי להאדיר את שמו של הרב גינזבורג, עד כמה שהוא מלחין מוכשר, אלא הם פשוט ביטוי של עבודת ה' שלו. "הם באים מתוך נשמתו. בעיני הם נחשבים לגבוהים ביותר". בן עמי מדגיש כי הרב גינזבורג כלל לא המריץ אותו להקליט דווקא את הניגונים שלו, אלא להשתמש ביכולות הווקאליות בהם התברך כדי להנציח ניגונים. "זה מה שעשיתי. בתקופה ההיא, לפני ארבעים שנה, עלה בדעתנו שאולי נעשה משהו ביחד עם הניגונים שלו. ישבנו קצת וניסינו להתאים לניגונים שלו שרובם היו ללא מילים. הרגשתי הרבה ערך בניגונים שלו".

עם הזמן, תלמיד של הרב גינזבורג שהעריץ את הניגונים שלו והיה קשור גם אל בן עמי, הצליח לגרום לפרויקט לצאת לדרך. "במשך תקופה ארוכה ישבתי והלבשתי כל מיני מילים על הניגונים שלו. חלק קטן הוא הלביש בעצמו כמו 'חדש ששוני', 'אין ערוך לך' ו'אתה תקום'. לקח כעשר שנים, עד שהחלטנו להוציא את השירים לאור, עבדנו על האלבום כארבע שנים, הייתה עבודה מאוד מרתקת עם המפיק המוסיקלי ארז לונברג. העיבוד יצא מעצמו, הרבה נגנים היו תלמידים של הרב גינזבורג". התוצאה היא האלבום 'בוקע חלוני רקיע' שיצא לפני כשנתיים. "הרגשתי חיבור עם מנגינות כאלה שאני מרגיש בהם את הקב"ה. זאת המגמה שלי וזאת המגמה של כל הצלילים".

השולחן של רבינו

 בתור חסיד ברסלב ותיק, ברזומה המרשים שלו נמצאים לא מעט נסיעות לאומן, עוד בתקופה בה שלטה ברית המועצות על המקום וסגרה אותו מאחורי מסך הברזל המפורסם. "בשנת תשל"ז נסעתי בפעם הראשונה, אך לא הגעתי", הוא נזכר. "שנתיים לאחר מכן, בשנת תשל"ט נסענו במסירת נפש חריגה ביותר עם דרכונים מזויפים. הצלחנו בעור שינינו לחזור הביתה בשלום. מהחל משנת תשמ"ב נסעתי ברצף בכל ראש השנה לאומן".

השנה, תהיה כנראה השנה הראשונה לאחר רצף ארוך שנים שבן עמי יהיה בארץ ישראל בראש השנה הבאה עלינו לטובה. "לא זזתי מהבית ארבעה-חמישה חודשים. אני שייך לאוכלוסיה בסיכון", הוא מגלה. "אבל אני אהיה באומן כמו שרבי דוד מלעלוב היה אצל החוזה מלובלין. רבי דוד הראשון מלעלוב היה תלמיד של החוזה מלובלין, פעם אחת הוא הלך אליו רגלית במשך שבועות רבים כדי להגיע לראש השנה. לדאבונו הגדול העריב השמש והוא הגיע רק עד כפר קטן לא רחוק מלובלין, ונאלץ לשבות שם. הוא ניחם את עצמו ואמר: 'הרי השולחן של הרבי הולך בכל העולם, אז אני אשב פה בקצה השולחן, בכפר הזה'. כמובן שארץ ישראל הייתה משאת נפשו של רבי נחמן, וגם משאת נפשנו שלנו ואנחנו זוכים בכל רגע לנשום כאן נשימה חדשה, אז השנה נשב בקצה השולחן של רבנו בקיבוץ הקדוש".

כמי שנסע במסירות נפש לאומן בזמן מסך הברזל, גם כיום חסידי ברסלב צריכים למסור את נפשם כדי להגיע?

"ראש ממשלה ששולח את השליח שלו להעביר את מסר שאנחנו מפיצי המגפה, זה שייך לתקופות אפלות. אם היו כל כך חוששים לסכנות בריאותיות, לא היו מאפשרים לעשרת אלפים איש להפגין בבלפור שלוש פעמים בשבוע. זאת אנטישמיות. הוא מצא אותנו כשעיר לעזאזל כדי להראות שהוא עושה משהו, אבל באמת הוא לא עושה כלום. אם יש סכנה, זה בכל המקומות, גם בכפרים הערבים ובחתונות הצוהלות שם יומם ולילה. חוץ מזה, אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות חולה וכבר עשו מערך גדול של זהירויות והרחקות. כל מה שרק בקשו, עוד לפני שבקשו. אנחנו בני תורה. בכל מקום יש קהלים כאלה וכאלה. מנעו מאיתנו ברגל גסה להגיע לאומן, בלי שום סיבה, לעומת מה שקורה כאן בארץ במיוחד בהפגנות. אך אף על פי כן, ידוע כי תנאי הרפואה שם הם מתחת לכל ביקורת, ומי שיחלה שם מסתכן פי כמה וכמה, מאשר מסתכן כאן בארץ, אי אפשר לעצום את העיניים ולהגיד שהכל בסדר. צריך לעשות שיקול פשוט ואמיתי".

לקראת ראש השנה והסגר הצפוי, הוא מבקש להשאר אופטימי ולשמור על השמחה. "חייבים להתגבר", הוא קובע, "בזוהר הקדוש ובכתבי רבי נחמן מובא העניין של שמירת הרצון., שהוא העיקר המוביל בעבודת ה'. כשאדם רוצה ויש לו את קשיים ומהמורות כדי ללכת לבית הכנסת, או כדי להתפלל עם החבורה שלו - עצם העובדה שאדם שואף לזה ולא נופל ברוחו, זה כבר דבר גדול. בכל מקום זה ראש השנה. כמו שהמלך בשדה, הוא גם בבית הכנסת, גם אם לא הצלחת להיות בבית הכנסת שאתה רגיל ובנוסח שלך, רק תזכור שהיום ראש השנה, בו כל העולם נידון. הפחד, השמחה וההשתוקקות לה', זה נסיון שצריך לעמוד. איפה שאני נמצא, אני מקושר לכל הרצונות שלי, בלי שום דיכאון, יאוש או דכדוך. רבי נחמן מאוד מזהיר להיות בשמחה בראש השנה ולא לחשוב שום מחשבה רעה חלילה. להיות עם ה', בכל מקום שאתה נמצא. שיוותי ה' לנגדי תמיד, בכל דרכך דעהו, לא נמלט מאיתנו השנה".

 -----

פורסם לראשונה בעלון קרוב אליך אלול תש"פ

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION