עשיה בדרך ממילא

פעולה 'חלקה' בעולם צריכה להיות מלאה נוכחות, אך נטולת מודעות עצמית; תקיפה אך בלתי-מקובעת; נובעת מהמקום הקדום ביותר בנפש, אך מתחדשת באופן תמיד. המתכון לעשיה בדרך ממילא.

 

את השבת עלינו לזכור גם בששת ימי המעשה – "זכור את יום השבת". מתוך זכרון השבת והשראתה מתקיים "ששת ימים תֵעשה מלאכה" – המלאכה תֵעשה כמאליה, בדרך ממילא. דרך ממילא אינה 'התחמקות' מיגיעה וכניסה לאוירה בטלנית. אדרבא, על המובן הזה של ממילא כתוב שחסידים לא דגלו בשום דבר שנעשה 'ממילא' – כל דבר צריך לבוא בכוונה ומתוך 'עבודה'.

אמנם, גם יגיעה יכולה להיות ממילאית – כשהאדם זוכה לפעול ללא מודעות עצמית המעכבת את זרימת העשיה ויוצרת חיכוך עם הסביבה (כאשר ניצול כל הכוחות לא משייר אף חלק בנפש פנוי 'להסתכל מבחוץ'). דוגמה לכך יש בפסוק "אז נדברו יראי הוי'" – כשהאדם איננו 'מדבר', אלא הדבור 'נִדבר' ממנו מעצמו, זהו דבור אמתי, כן ונוכח, הרבה יותר מאשר דיבור 'מעושה', בו מופנה מאמץ המודעות ל'איך אני נשמע' וכיו"ב.

המפתח לעשיה הממילאית הזו הוא זכרון נוכחות ה', "שויתי ה' לנגדי תמיד", המניס את חשך המודעות הנפרדת (מודעות האדם לעצמו וגם לכל ריבוי הפרטים והעיסוקים של העולם, המשכיחה את ה'). בשביתת השבת אנו מתעלמים מהריבוי של המציאות ומרדיפתנו אחרי הישגים וחשים רק בנוכחות ה', וקיום "זכור את יום השבת" בכל ימי השבוע משרה השראה זו גם על העשיה שבהם.

במושגי הקבלה, סוד הזכרון – "זכור" – הוא יחוד שני שמות קדושים, שם עב (שם הוי' במילוי יודין) ושם קסא (שם אהיה במילוי יודין). החסידות מסבירה את משמעות השמות הללו בעבודת ה':

שם עב הוא גילוי ה"איתן שבנשמה" – גילוי שרש הנפש העתיק-הנצחי, הקשה והמוחלט. ממדרגה זו נמשכת 'תקיפות הבטול', בטול-עצמי שאינו רק התאיינות והעדר, אלא הנכחה של ה' המבטלת את חשך העולם. כך, אברהם אבינו, שנקרא "איתן האזרחי", מתמסר כולו לבטל את חשך האלילות ולפרסם אלקות בעולם (מתוך מסירות נפש 'טבעית' – הוא לא מחפש למסור את נפשו, אלא מסור כולו להפצת האלקות, גם אם ימות בשל כך). ההכרה שהאיתן שבנשמה הוא כח שנמצא בנו זה מכבר, ירושה מאברהם אבינו, ועלינו רק להזכר בו, 'משחררת' מהמודעות העצמית השלילית לעוצמה הזו והופכת אותה לטבעית.

שם קסא הוא המפתח להתחדשות תמידית, מעין לידה-מחדש, מתוך זכרון שעם כל הידע שצברתי – אליבא דאמת "איני יודע" שום דבר ("תכלית הידיעה שלא נדע"). בדרך כלל, שמחה כרוכה בהשגות ובהישגים, ואלה כרוכים במודעות עצמית ונוטים להתקבעות בידיעות הקיימות ולהסתפקות בהישגים הקיימים. אבל שמחה בטהרתה היא דווקא שמחת אי-הידיעה, מתוך זכרון שעוד לא הבנו שום דבר, עוד לא עשינו שום דבר והעיקר עוד לפנינו.

עשיה בדרך ממילא, שכולה נוכחות והתמסרות, תלויה בשילוב הזה של חשיפת האיתן שבנפש, מתוך בטול מלא לשליחות שמטיל עלי ה', עם חוית שמחה ואי-ידיעה ה'מחליקה' את התוקף והאיתנות ושומרת מהפיכתם לנוקשות וקבעון.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION