לעשות!

כשרבי יהושע בן לוי שאל את המשיח מתי הוא יבוא ענה לו המשיח "היום!". רבי יהושע בן לוי הבין את דברי המשיח כהבטחה, אך אליהו הנביא הסביר לו שהכוונה היתה לתביעה: "היום – אם בקֹלו תשמעו". אכן, המשיח עצמו נקט במלה "היום", ללא תוספת. כיצד נבין זאת? מחד, ישנו המובן הפשוט – המשיח חי בבטחון מוחלט, הבטחה לעצמו ולזולתו, שאכן ראוי שיבוא "היום". מאידך, ב'שיטת אליהו הנביא', אפשר להעמיס ב"היום" של המשיח עוד הבטחות, תביעות ופסוקי "היום" בתנ"ך.

אחד מפסוקי "היום" המרכזיים הוא "היום לעשותם", עליו דרשו חז"ל "'היום לעשותם' ולא מחר לעשותם, 'היום' לעשותם ומחר לקבל שכרם". כלומר, המשיח רמז לרבי יהושע בן לוי שביאתו אינה בגדר שכר לו ניתן להמתין באופן סביל, הבטחה עתידית שתגיע מעצמה – ביאת המשיח תלויה בעשיה שלנו היום, "היום לעשותם". התביעה לעשיה כוללת גם בטחון עצום – בטחון שיש בכוחנו לעשות ושבכח מעשינו שלנו להביא את המשיח.

תכלית בריאת העולם היא העשיה האנושית, כחותם מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות". ה' ברא את העולם כך שלאדם נותר הרבה מה "לעשות" – לתקן-לשכלל את הבריאה ולעשות לו יתברך "דירה בתחתונים". הקב"ה לא מסתפק בנתינת תפקיד מוגדר, איזו 'פנה' שעלינו לסגור בעולם לפי הנחיותיו – הוא רוצה מאתנו עשיה אמתית, אקטיבית ויוזמת, כמאמרו ליהודי הראשון "התהלך לפני!" (לפני המצוה המעשית הראשונה לאברהם, ברית המילה, מצוה מובהקת של תיקון-עולם ושכלולו מעבר לטבע בריאתו הראשונה).

יש מי שחושב שכדי לצאת למשימת תיקון פעילה שכזו הוא נדרש להכנות רבות – עליו להתעצם קודם כל עם הבטחון הפעיל והיוזם, אחר כך לטוות חזון ולהגדיר לעצמו יעדים, ורק אז, אחרי הרבה מחשבות ודיבורים, לצאת לדרך של עשיה. אך האמת היא אחרת – קודם כל צריך "לעשות", והעשיה עצמה 'מגייסת' את כל השאר:

"שרש הכלים למעלה משרש האורות" – העשיה בפועל מגלה תעצומות נפש גדולות הרבה יותר ממה שמסוגל האדם להפיק מעצמו בתחומי המחשבה והדיבור (עם כל כמה שהם 'רוחניים' ו'מוארים' יותר). את הבטחון רוכש האדם דווקא 'דרך הרגלים', כשהוא עושה בפועל. בהתחלה האדם 'רץ' אל העשיה, אל בנין הכלים, מתוך רצון לפעול בהם 'מלמעלה' – כאיש-צדיק הפוקד את האשה-המציאות. אך ככל שעובר הזמן, והעושה מתעצם עם העשיה ונעשה חלק ממנה, מתברר לו שבה עצמה טמון כח שמעורר את העליונים להתגלות ומעצב אותם באופן שמתאים לה ולגאולתה – "נקבה תסובב גבר".

גם החזון והיעדים, עם כל חשיבותם, אינם אלא כלי-שרת בידי העשיה עצמה – ולא המניע או התכלית שלה. אם מגדירים ומגבילים את היעד, הישג הדרוש לפי "שורת הדין", מחמיצים את עצמת העשיה עצמה – הכח לחרוג "לפנים משורת הדין", לצאת ממגבלות המציאות ולהניע את העולם לקראת גאולה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION