כדת משה וישראל

אהבת אמת היא להתמסר לשני בנאמנות -  לכבוד ט"ו באב, חג השידוכים, אנחנו שמחים לעסוק במצות הנישואין. מזל טוב!

 

נתחיל מההתחלה. בראשית ברא אלקים את האדם הבודד, "ויברא אלקים את האדם בצלמו" – כמו שה' הוא אחד ויחיד, כך האדם אחד בארץ. גם מיליארדי בני-אדם בעולם לא משנים את החוויה הקיומית, המתעצמת ככל שאדם גדל ונעשה בר-דעת: אני יחיד ומיוחד, "לפיכך נברא אדם יחידי"... נכון מאד, זהו המצב הראשוני, אבל לא טוב להישאר כך, "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ... עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". טוב וכיף להיות ילד, אבל עצוב להישאר ילד שאינו עוזב את הסינר של אמא... טוב לגדול, להתבגר, ולצעוד לקראת חיי זוגיות, "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב". הטוב האמתי הוא לצאת מעצמך, ליצור יחס עם הזולת ולהיות אתו יחד.

אחדות החצאים

ברמה הגבוהה, הנישואין אינם רק מערכת יחסים בין שנים, לא רק להיות יחד – אלא השנים הופכים להיות אחד. כך זה קורה: בשלב מסוים האדם מרגיש חסר. הוא כבר לא שלם, כי אי-שם ממתין לו 'החצי השני'. "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" – רק האיש והאשה יחד נקראים 'אדם', וכל אחד לבדו הוא 'חצי בן אדם'.

קודם חשבנו שהאדם נברא לבדו, אבל זה לא מדויק: הרי האשה נוצרה מתוך האיש, יש ביניהם שייכות מהותית. יותר מזה, חז"ל אומרים שהאדם נברא כשחציו זכר וחציו נקבה, שני חצאים דבוקים מאחוריהם, ורק לאחר 'נסירה' הופרדו זה מזה! לכן כל גבר 'זוכר' באיזה-שהוא מקום, ברובד הלא-מודע בנפש, שהיתה 'מאחוריו' אשה, וכל אשה זוכרת שהיה מאחוריה איש. מעכשיו, המשימה שלהם היא למצוא את האבדה ולפגוש זה בזו, אבל הפעם המפגש יהיה "פנים בפנים", מתוך בחירה מלאה ובאהבה גמורה, כמו זוג יונים המביטים זה בזו.

האדם דומה לה', אבל גם ה' מחפש את אהובתו ומתחתן! ה' הוא החתן ואנחנו הכלה, כמו במגילת שיר השירים. החתונה הגדולה מתחילה בהר סיני ומסתיימת בבית המקדש, בבניין המחודש לאחר החורבן של תשעה באב, ככתוב במשנה "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ". וכך מברכים בחתונה "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין", במשמעות כפולה: א. ה' נותן לכל חתן וכלה את מצוות הנישואין המקודשת, הנעשית בחופה וקידושין. ב. ה' הוא החתן המקדש את כל עם-ישראל יחד בחופה ענקית של הר סיני ובית המקדש.

מפתיחות להזדהות

השלב הראשון הוא למצוא את בן-הזוג (אולי במחולות ט"ו באב), ולהחליט ש'זהו זה' – אלו הם ה'שידוכים' בלשון חז"ל, החלטה של הצדדים להתחתן. כעת מתחילים בוודאי להתכונן לחתונה, אבל עדיין אין קשר ממשי בין החתן והכלה – הוא בביתו והיא בביתה, ללא כל מגע פיזי ביניהם. זו מהות המצוה של הנישואין: לבנות את הבית הזוגי מתוך חופה וקידושין, לכרות ברית נישואין. כך החיבור בין האיש והאשה יבוא בצורה נכונה, מתוך קדושה ומתוך מחויבות!

בשלב החיפושים, הבחור/ה הרווק/ה פתוח בדרך כלל להרבה אפשרויות, פתיחות שיש בה יתרון של גישוש ובדיקה. אבל התכלית היא למצוא (בהקדם בעזרת ה') את בחירת לבו ולהחליט 'ללכת על זה'. כעת מגיע שלב ההזדהות שנקבע רק בחתונה, אז שניהם נפרדים משלב הרווקות ועוברים לחיים של זוגיות אמתית.

לעומת זאת, איש ואשה החיים יחד ללא נישואין, חס ושלום, ממשיכים את שלב הפתיחות (לא רוצים לוותר על הקסם המדומה שבו) ולא מוכנים להזדהות – וכך הקשר ביניהם דומה לזנות, כיון שכל אחד 'פתוח' לכל הכיוונים ומתייחס לשני רק כ'אופציה'. אפשר לדבר על אהבה ולהיסחף ברגשות, אבל אהבת אמת פירושה להתמסר לשני בנאמנות, ולא לנצל אותו להנאה כשנוח לי (ואז מתברר שאני אוהב רק את עצמי...). כך בונים בית יהודי שאליו מצטרף לפתע שותף שלישי – "איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם".

קידושין ונישואין

במעמד החופה שאנו מכירים, מצטרפים יחד שני שלבים שכל אחד קובע ברכה לעצמו:

החתן שם את הטבעת על אצבע הכלה ואומר "הרי את מקודשת לי... כדת משה וישראל" – אלו הקידושין. בשלב זה (הנקרא בלשון התורה 'אירוסין'), האיש והאשה עדיין אינם רשאים לחיות יחד, כמו נוסח הברכה "וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת". החיבור עדיין מופשט לגמרי, האשה נעשית 'אשת איש', ואסורה באיסור חמור לכולם, אבל גם לבעלה היא אסורה. נוצר קשר מחייב בין הנשמות, אבל הוא לא ירד למישור הגופני.

השלב הבא הוא הנישואין עצמם – לשם כך נועדה החופה, מעין בית סמלי (וכן ההינומא וחדר-היחוד), ושבע הברכות הנאמרות תחתיה. הכל נעשה במעמד מניין של עשרה אנשים לפחות (אפילו ב'חתונת קורונה' מצומצמת), כי זהו 'אירוע ציבורי' של בניין בית ומשפחה בישראל. כשם שאנו מברכים לפני אכילת פרי ואחר כך אוכלים בהנאה, כך שבע הברכות מתירות את החתן והכלה זה לזו. הקשר המופשט הופך להיות ממשי, והוא ממשיך לחיבור שלם, יחוד ואיחוד שעתיד בעזרת ה' לשאת פירות מתוקים בבנים ובנות. עכשיו מתפרצת השמחה האדירה, עד בלי די, "אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִנָּה דִּיצָה וְחֶדְוָה אַהֲבָה וְאַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת... מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION