התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

בין שמים לארץ י"ט כסלו ואבות החסידות

 

 

אבות החסידות מבטאים תהליך שלם: הבעל שם טוב, אברהם אבינו של החסידות, פורש על ראשנו שמים של אמונה. המגיד ממעריטש, יצחק אבינו של החסידות, מעורר את הרצון שלנו לעלות מהארץ לשמים בתנועה של התאיינות. אדמו"ר הזקן, יעקב אבינו של החסידות, הופך את הכיוון לתנועה של "שוב", לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. התבוננות מיוחדת לכבוד אברהם שנים מהסתלקות המגיד.

 

 

  • הדפסה

י"ט בכסלו הוא תאריך בעל משמעות כפולה בתולדות החסידות. ביום זה הסתלק לגנזי מרומים הרב המגיד, רבי דב בער ממעזריטש, בשנת תקל"ג. באותו תאריך לאחר 26 (הוי') שנים, בשנת תקנ"ט, יצא תלמידו אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי בעל התניא והשולחן ערוך – לחופשי ממאסרו בכלא הרוסי. כך הפך יום ההילולא של הרב גם ל'חג הגאולה' של תלמידו החביב, כמו שאמר הרב לתלמיד לפני הסתלקותו "זהו היום טוב שלנו".

הסתלקות הרב המגיד 'אוספת' את כל התורה העמוקה שהנחיל בחייו לתלמידיו הגדולים, ומאירה אותה ביתר שאת לכל ישראל. באותה דרך, גאולת אדמו"ר הזקן היא שלב מתקדם ומכריע בהפצת מעינות התורה לכל, "יפוצו מעינותיך חוצה". הסיבה האמתית, במישור הרוחני, למאסרו של אדמו"ר הזקן, היתה קטרוג שמימי על גילוי סודות התורה, בטענה שהעולם אינו ראוי עדיין לאור הזה (כמו קטרוג המלאכים על מתן תורה). אבל השופט האמתי, הקב"ה, הכריע שמותר וצריך להפיץ את האור של סודות התורה, כדי להביא את העולם לתכליתו, "להביא לימות המשיח".

שלשה אבות

שלשת הדורות הראשונים בתנועת החסידות נקראים "אבות החסידות", כמו אברהם יצחק ויעקב – ה'סדר' היסודי בראשיתו של עם ישראל חוזר על עצמו לקראת הגאולה.

מורנו רבי ישראל בעל שם טוב הוא אברהם אבינו של החסידות, המאמין הגדול ואוהב ישראל ללא גבול; תלמידו וממשיכו, הרב המגיד, הוא יצחק אבינו של החסידות, "עמוד העבודה" המעמיק בהתבוננות אלוקית, כאשר שם אביו של הרב המגיד היה אברהם; אדמו"ר הזקן הוא יעקב אבינו של החסידות, עמוד התורה, המגבש את החסידות כדרך לרבים בתורה כתובה.

השנה מלאו 248, רמח, שנים להסתלקות הרב המגיד. זהו מניין מצוות-עשה שבתורה, ומניין האיברים בגוף האדם, כל איבר בגוף הגשמי מתאים ל'איבר רוחני' בנשמה (המקבל את חיותו ממצוה מסוימת), שהרי האדם נברא "בצלם אלהים" (= רמח)! רמח הוא ערך המלה אברהם, לאחר שינוי שמו בברית המילה כאשר הושלם בכל אבריו הגשמיים והרוחניים ונעשה כלי לקבל-לקיים רמח מצוות עשה ולהתאחד עם השי"ת (מצוה לשון צוותא וחיבור). מכאן שאנו עומדים היום אברהם שנים מהסתלקות הרב המגיד, מאותה נקודת-זמן בה ה"יצחק" של החסידות נאסף אל אבותיו ואל אברהם אביו!

שמים וארץ

שלשת האבות, ושלשת אבות החסידות בתורם, מובילים אותנו במסע מופלא בין שמים לארץ.

אברהם הוא 'פיסת שמים'. "בראשית ברא אלקים את השמים"... כשם שבריאת העולם מתחילה בשמים, כך אברהם אבינו – הנשמה היהודית הראשונה בה מושרשות נשמות כל ישראל – הוא כוכב בשמים. גם אנו-כולנו, בני אברהם, כוכבים מאירים בשמים, "ועמך כלם צדיקים [סופר-סטאר]", כדברי ה' לאברהם "הבט נא השמימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך". השמים מייצגים את גדולת ה' האין-סופית, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (כמו שאברהם אבינו הביט השמימה וגילה את הבורא). שמים הם גילוי אור מקיף, אור אלוקי הסובב את הכל – זהו האור שמגלה אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים", וזהו האור שמגלה הבעל שם טוב בדורותינו, השראה של אור אלוקי סובב כל.

יצחק הוא ארץ שואפת לשמים. אם השמים הם הגילוי האלוקי עצמו, מציאות ה' אחד, האמת המוחלטת האובייקטיבית, הרי הארץ היא אנו-עצמנו, האדם עם חוויית הקיום הסובייקטיבית שלו, ה'אני' שלנו. אבל הארץ הזו אינה עומדת במקום, אלא נושאת עיניה לשמים הגבוהים שמעל, שואפת אליהם בכל כוחה. ארץ מלשון ריצה ומלשון רצון – ארץ רוצה ורצה, ממריאה מעלה-מעלה. זו נשמת יצחק אבינו, "עולה תמימה" כל ימיו, ממתיק סוד-שיח-תפלה עם מקור נשמתו. כך לימד הרב המגיד, יצחק של החסידות: הקב"ה ברא את העולם "יש מאין", ועבודת ה' שלנו היא להחזיר את היש לאין, להכליל את מציאות הארץ בתוך מרחבי השמים ולהיות חלק מהאין האלוקי, להפשיט את היש המגושם ו'להתאיין' בתענוג אלוקי. הבעל שם טוב לימד שכולנו צדיקים גמורים, כוכבים בשמים, אך תנועת העלייה של הרב המגיד מוסיפה את ממד התשובה, כיון שלכל אחד יש תחושת 'אני' נמוכה אותה צריך לזכך, וכך גם הצדיקים הופכים לבעלי תשובה.

רצנו בתענוג אל על, אבל הדופק השלם הוא "והחיות רצוא ושוב". לאחר תנועת הריצה כלפי מעלה, יש לשוב ולהפנות את המבט אל הארץ (כמו התנועה בסולם יעקב "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו"). כך מתהווה דופק חיים מחזורי ותמידי (כמו מחזור הדם ותהליך הנשימה בגופנו), הסתלקות ב"רצוא" למעלה, ומיד חזרה למטה בתנועת "שוב". זו התורה של יעקב אבינו (רצוא ושוב = תורה), וזו דרכו של אדמו"ר הזקן. בספר יצירה (ספר הקבלה הראשון) נאמר "אם רץ לבך, שוב לאחד" (כגרסה שמביא אדמו"ר הזקן בספר התניא) – לאחר ה'ריצה' אל אחדות ה' נמצאת אי-שם בשמים ממעל, דע לך שהאחדות האמתית היא רק כאשר משלימים את התנועה וחוזרים אל הארץ, שהרי תכלית הבריאה היא "התאווה לו הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים [בארץ]". זהו גילוי "אחד האמת", כמו שכותב אדמו"ר הזקן בספר התניא בשם רבו המגיד: בתוך הנפש האלוקית של היהודי מתגלה "אחד האמת" בספירת החכמה בנפש. והנה אחד האמת = בעל שם טוב, זו אותה אחדות ה' שהאיר הבעש"ט.

כעת נסגרים המעגלים: בדור הראשון, מגלה הבעל-שם-טוב את הרקיע בו משובצים נשמות ישראל ככוכבים, נבראים "יש מאין". בדור השני, מגלה הרב המגיד כיצד שואפת הנשמה לעזוב את האגו ולהתבטל, לחזור לרקיע. ולבסוף, בדור השלישי, מגיע 'פסק דין שמימי' המטיל על אדמו"ר הזקן את המשימה של "שוב", חזור מהשמים לארץ והבא את הגאולה לעולם הזה ממש. תנועת ה"שוב" של אדמו"ר הזקן מהווה המשך ישיר ומשלים לעליית ה"רצוא" של רבו – כל העליה היא לשם הירידה! לכן בעת הסתלקותו רמז הרב לתלמיד "זהו היום-טוב שלנו", שנינו יחד! בעליית הרב המגיד למרומים הוא עולה לאברהם, הן אברהם אביו הפיזי והן אביו הרוחני הבעל שם טוב, אך בו-זמנית מתחילה תנועת ההגשמה המורידה את השכינה למטה, תנועה הממשיכה אברהם שנים עד עצם היום הזה.

בי"ט כסלו נאחל לכולנו לזכות לשלשת השלבים של אבות האומה ואבות החסידות: לגלות את השמים, לרוץ מהארץ לשמים, ולשוב לארץ ולגלות בה את אחדות ה', ואז "אמת מארץ תצמח" (ראשי תבות אמת) בביאת המשיח הצומח מן הארץ ("מתחתיו יצמח") תיכף ומיד ממש.

  • הדפסה