מתוך שלא לשמה

התורה מתקנת, מרוממת ומגדלת את האדם עצמו. תיקון הנפש הוא הכרחי כדי לזכות ללימוד תורה לשמה, אך צריך לא להתמכר לתיקון-עצמי כתכלית. על הדרך לשחרור ממלכודת המודעות העצמית.

בשמחת "זמן מתן תורתנו" מודגש ה'רווח' שאנחנו מפיקים מהתורה. בגמרא מסופר שרב יוסף הידר בסעודת שבועות באומרו שבזכות התורה הגיע למעלתו ולא נשאר 'סתם יוסף' ("אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא"). בהמשך מסופר שרב ששת היה משתבח ואומר "חדאי נפשי חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי" ('שמחי נפשי שמחי נפשי, לך אני קורא, לך אני שונה'), בהדגשה שאכן העולם כולו תלוי בתורה, אך לימוד האדם בראשיתו הוא עבור נפשו-עצמו ("מעיקרא כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה קא עביד").

אכן, הכלל הוא "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך לא לשמה בא לשמה" – זהו סדר החינוך והגדילה בתורה, כשעם גידול האדם גדל גם ה"שלא לשמה", החל מממתקים לילדים, דרך כסף וכבוד ועד לשאיפת שכר בעולם הבא (כדברי הרמב"ם), עד שהוא זוכה לעבודה "לשמה". אך האם מסתבר שרב יוסף ורב ששת בגדלותם שמחו ב'זכרונות ילדותיים' של רצון להיקרא רב או דאגה לעצמם שהניעו אותם בתחלת הדרך?

בחסידות מוסבר שה"שלא לשמה" הגבוה והעדין ביותר, שהוא בגדר הכרח שאי-אפשר להגיע בלעדיו ללימוד "לשמה" (ועליו נאמר "לעולם יעסוק אדם וכו'"), הוא שאיפת האדם לתקן את עצמו – הרצון להיות איש-המעלה באמת, בעל נפש עדינה, מתוקנת ושואפת-טוב. הלימוד לשם תיקון הנפש נקרא לימוד "אדעתיה דנפשיה", ובלעדיו אין כל סיכוי שהאדם ילמד אי-פעם "לשמה" באמת. כך, רב יוסף לא שמח בכבוד הכרוך בתואר רב, אלא בהתרוממות האמתית מהיותו סתם 'יוסף' שמסתובב בשוק, ורב ששת שמח בטובה האמתית של תיקון הנפש שגורם הלימוד.

מדוע לימוד לשם תיקון הנפש – רצוי והכרחי – הוא לימוד "שלא לשמה"? ההתמקדות בלומד התורה, במקום בה' נותן התורה, היא בסופו של דבר אינטרסנטיות – גם אם האינטרסים דקים ועדינים. גרוע מכך, ההתמקדות בהתרוממות האדם עצמו גורמת גאוה – וככל שההתרוממות היא אמתית, גם הגאוה שמלווה אותה גדלה. האדם שמטפח את הצד המוסרי שבו מטפח בעצם את תדמיתו האישית – מרוצה מעצמו כל פעם שהוא עושה מעשה טוב, המבטא את אישיותו המרוממת, וגם נהנה בסתר-לבו מכך שאחרי כשלונותיו יש לו נקיפות מצפון, המשקפות גם הן את עליונותו המוסרית (בתחכומו של היצר הרע שנקרא "הצפוני", צפוּן בלב האדם ו'מתחפש' לטוב...). בלשון הפסיכולוגיה המודרנית נקרא המצפן המוסרי בנפש האדם סופר-אגו – זהו ה'אגו' הגדול והמסוכן ביותר...

כיצד משתחררים מהמלכוד של המודעות העצמית הזו, ההכרחית מחד וכה מסוכנת מאידך? הידיעה שתיקון עצמי הוא פסגת ה"שלא לשמה" גורמת לאדם נקיפות מצפון על עצם המצפון שיש לו, וכך שוב ושוב, עד שהוא מבין שאין תוחלת בדרך זו, 'מתייאש' מעצמו ומסוגל להתמסר לה' נותן התורה – "אנכי מי שאנכי" ש"אין עוד מלבדו". 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION