עבודת הנגינה במקדש

"מן המצר קראתי"... ימי בין המֵצרים הם זמן לאבל על החורבן. החסר עצום, ויש כל כך הרבה למה להתגעגע. אחד הדברים החשובים ביותר בבית המקדש הוא הנגינה. שם היה השיא של הנגינה בקדושה, ומי שזכה בתפקיד הנכבד הם הלויים. מהיכן נלמד בכלל שיש מצוה לנגן במקדש? תפקיד הלויים לשיר ולנגן מפורט בהרחבה בספר דברי הימים, כאשר דוד המלך הכין את בנין המקדש ועבודתו, אך היכן כתוב בתורה שיש במקדש שירה ונגינה?

 

רש"י לומד זאת מהפסוק "כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, מז), ומפרש "עבודת עבודה, הוא השיר במצלתים וכנורות, שהיא עבודה לעבודה אחרת". עיקר העבודה במקדש היא הקרבנות, ולכן "עבודת עבודה" – היינו עבודה בשביל עבודה אחרת – היא השירה והנגינה המלווה את עבודת הקרבנות. הלויים מלוים את הכהנים!

הרמב"ם מביא לימוד מפסוק אחר "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'" (דברים יח, ז) – ואומרת הגמרא "איזהו שרות שהוא בשם ה'? הוי אומר זו שירה" (ערכין יא, א). שימו לב לקשר בין "וְשֵׁרֵת" ל"שירה", שרות מתחיל באותיות שר – לשרת את ה' זה לשיר (העבודות הנוספות של הלויים הן שוערים ושומרים, גם בהן אותיות שר).

משוררים ונגנים

בספר משנה תורה לרמב"ם, אחרי הלכות בית הבחירה, מגיעים "הלכות כלי המקדש והעובדים בו". שם, בפרק ג', מדובר על השירה, המוזיקה וכלי הנגינה שהיו במקדש. נלמד קצת מתוך הדברים:

במקדש היתה מקהלה של לוויים המשוררים בפה ועומדים על הדוכן, לפחות 12 משוררים (אולי כדי לאפשר מקהלה של 4 קולות עם שלושה זמרים לכל קול).

בנוסף היתה תזמורת של כלי נגינה. נבלים – לא פחות משניים ולא יותר מששה. חליל – לפחות שניים ולא יותר משנים עשר. חצוצרות – לפחות שתיים ולכל היותר מאה ועשרים (רמז מובהק למשה רבינו שחי 120 שנה והיו לו שתי חצוצרות).

הכלי שממנו יש הכי הרבה – הוא הכינור "ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם [ללא הגבלה]", כמו שאומר האריז"ל שלכינור הקול היפה והמפואר ביותר.

הכלי האחרון הוא הצלצל (מצלתיים) שהיה ממנו אחד בלבד ואסור להוסיף עליו!

יש עוד כלים שלמרות שמוזכרים בתנ"ך לא היו במקדש. למשל העוגב והתוף, המוזכרים בפרק ק"נ בתהלים "הללוהו בתף ומחול, הללוהו במינים ועוגב".

שירה בפה ובכלי

יש מחלוקת מה העיקר, "עיקר שירה בפה או עיקר שירה בכלי" (סוכה נ, ב, ועוד).

רש"י סובר כנראה שעיקר השירה הוא בכלי, כדבריו שהובאו קודם על "עבודת עבודה" – "השיר במצלתים וכנורות". ואילו הרמב"ם כתב "עיקר השירה שהיא עבודתה בפה".

ההכרעה בדבר אינה ברורה, ובאמת הפה והכלי זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה. למעשה, הניגון בכלי מלוה את השירה בפה והשירה בפה מלוה את עבודת הכהנים. יש כאן כמה דרגות של ליווי, וכך אפשר להגדיר את נגינת הכלים כ"עבודת עבודת עבודה".

לשיטת הרמב"ם, שעיקר שירה בפה, אותם משוררים בפה חייבים להיות לויים, ואילו הנגנים יכולים להיות גם ישראלים מיוחסים. הלויים מלווים את הכהנים בשירה בפה, ואילו הישראלים מלווים את הלויים בכלי הנגינה, ובכך מתרוממים בעצמם למדרגת לויים.

עבודת הרצון

בחסידות מוסבר שבדרגת הכתר (העל מודע בנפש) יש שלש דרגות: אמונה – תענוג – רצון.

המושג עבודה שייך לדרגה של הרצון. העולם הזה נועד לעבודה, "אדם לעמל יולד", "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". העולם הבא כולו שעשוע ותענוג, "צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה", אך כאן, בעולם הזה, עובדים את ה', לומדים תורה ומקיימים מצוות מתוך קבלת עול.

מי שמעמיק ומתאמץ בעבודה פנימית, לשעבד את רצונו לה', נקרא בעולם החסידות 'עובד' (בהגייה החסידית 'עויבד' במלעיל).

דרך אגב, הדוגמה של 'עובד' למופת הוא רבי הלל מפאריטש (שיום ההילולא שלו חל בי"א מנחם-אב). זה גם הכינוי של אחד הניגונים שהלחין רבי הלל, ניגון 'העובד' – אותו ניתן לשמוע כאן:.

והנה הצדיק המופלא שנקרא 'היהודי הקדוש' (רבי יעקב יצחק מפרשיסחא) אמר ווארט עמוק על הרצון: אם יהודי רוצה באמת לעבוד את ה', הוא ודאי יצליח, הרי "אין דבר העומד בפני הרצון". אבל גם מי שלא הגיע לדרגה כזו שרוצה באמת לעבוד, הוא לא לגמרי משועבד לה' ולא לגמרי רוצה... בכל זאת, אם הוא רוצה לרצות, גם אז יגיע לרצון האמתי ויצליח. וגם אם אינו רוצה לרצות, אלא רוצה לרצות לרצות – וכך עד עשרים פעמים! – גם יגיע לבסוף לרצון האמתי.

מקור לווארט החסידי הזה נמצא בעצם המושג "עבודת עבודה". העבודה עצמה היא רצון ישיר, אמיתי ופשוט. ואילו עבודת הלויים המלווים את הכהנים, "עבודה עבודה", היא רצון לרצון! כך גם "עבודת עבודת עבודה" (הנגינה בכלי) היא רצון לרצון לרצון...

נגינה מתוך צער

הלכה מעניינת נוספת שמביא הרמב"ם היא זו: לכהן אונן (בין הפטירה ללוויה של קרוב מדרגה ראשונה) – אסור לעבוד במקדש (מלבד מכהן גדול). אבל ללוי אונן מותר לעלות ולשיר על הדוכן (אלא שאינו חייב לעשות זאת)!

מה ההבדל? מדוע עבודת הכהן אינה מתאימה לאונן ועבודת הלוי כן?

עבודת הכהן היא דרגה גבוהה יותר וצריכה להיות בשמחה! למשל, כאשר הכהן מברך את העם, לא רק שהוא צריך "לברך את עמו ישראל באהבה" (כלשון הברכה) אלא גם מתוך שמחה.

הנה ברכת כהנים בניגון של חב"ד בביצוע אברהם פריד

 

ועדיין צריך להבין: איך יכול להיות שהלוי, בזמן הצער הכי גדול, יוכל לנגן או לשיר? אם כדי לברך צריך להיות שמח, כל שכן שכדי לנגן צריך להיות שמח! האם הנגן יכול לשמח אחרים בזמן שהוא  עצמו עצוב?

יש להסביר זאת בכך שהנגינה איננה רק שמחה. הנגינה האמתית מורכבת משני הפכים – געגועים ושמחה (ראו בהרחבה במאמר "מהו ניגון יהודי?"). לקו השמחה במוזיקה יש משקל מַשלים של געגועים, ודוקא הוא העמוק יותר.

יש ודאי התכללות בין שני עמודי התווך האלה, ולכן העובדה שהנגן שרוי בצער עמוק אינה מונעת ממנו להביע ולבטא את געגועיו. במדה מסוימת הדבר אפילו עוזר לו.  

איך נשיר – מתוך הגלות

מאז חורבן הבית, אנו במצב של אבלות. כאשר עבודת המקדש בטלה, יש תמיד צער החורבן וזכר לחורבן, כיצד ניתן לשיר ולנגן במצב הזה?

לפי מה שלמדנו קודם נוכל להבין: ראינו שעבודה היא רצון, וראינו ש"עבודת עבודה" היא רצון לרצון.

אם מישהו אמור להיות בדרגה של רצון אחד בלבד לה', ויש הפרעה – הוא לא יכול לעבוד! כך בטלה עבודת הכהנים במקדש.

אבל מי שהענין שלו הוא רצון לרצון, אזי "קלקלתנו היא תקנתנו"! זהו הלוי שעניינו הוא "עבודת עבודה", רק ליווי, ודווקא משום כך העבודה הזו יכולה להמשיך גם כאשר ה"עבודה" המקורית בטלה. כל שכן מי שעוד יותר רחוק, רצון לרצות לרצות – עבודת עבודת עבודה – הרי שום דבר בעולם לא מפסיק את העבודה הזו.

מכאן שבשירה ובנגינה יש משהו נצחי, גם בזמן של גאולה וגם בזמן של גלות. אכן, ניתן לראות שהנגינה היהודית לא סובלת כל כך בגלות (בשונה מאמנות חזותית, שנופלת ללא המקדש), ואפילו מתפתחת. כל הנגנים קשורים ללוויים!

אם נדע ליישם זאת בגלות, נקרב את הגאולה – "ברוב שירה וזמרה".

כל המשוררים לויים

נחזור לפסוק ממנו לומד הרמב"ם שיש מצוה לנגן במקדש, "ושרת בשם הוי' אלוקיו".

למעשה, כל מי שעוסק בתחום המוזיקה, ורוצה לעשות זאת נכון – מוזיקה יהודית, חסידית, כמו שצריך – צריך לדעת את הפסוק הזה, לדעת שהוא עושה דבר שקשור למצוה! 

עוד מדייקים בפסוק "בשם הוי' אלהיו" – הנגן צריך להיות במדרגה כל כך גבוהה שה' יהיה אלוקיו, על פי שרש נשמתו.

כל מי ששר, מנגן ויודע פרק ב"פרק שירה" – שייך לשרש הלויים. לא משנה אם הוא לוי או כהן או ישראל – זו המהות של הלוי. המקור לשמו של שבט לוי הוא בדברי לאה אמנו "הפעם ילוה אישי אלי" – לווי וחיבור בין יעקב ולאה, וכן חיבור וקישור עמוק בין הנשמה לקב"ה. אין דבר המקשר בין הנשמה לקב"ה יותר מאשר שירה.

השירה והנגינה קשורות כמובן לתפלה. למעשה, התפילות שלנו כיום אינן בליווי כלי נגינה (ויש בדבר דיון הלכתי), אך הנגן יכול להביא איתו את ה'מקדש מעט' להופעה... לחבר את עולם התפלה לעולם הנגינה.

הנגינה היהודית המקורית באה מבית המקדש. איפה שלא מנגנים, יש בחינה של זכר למקדש, וממילא הדבר מקרב את "יבנה בית המקדש במהרה בימינו".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION