לזכור קדימה

 

 

"והימים האלה נזכרים ונעשים" - הזכרון מחולל מציאות, ההולכת ומשתפרת מדור לדור, כך שעם הזמן עובר 'משקל' הזכרון מן העבר אל העתיד.

 

לוח השנה היהודי מבוסס-זכרון – שבת היא "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים"; פסח וסוכות הם זכרון ליציאת מצרים; שבועות זכרון למתן תורה; ראש השנה הוא "יום הזכרון"; ועם הדורות מצטברים עוד ימי זכרון של שמחה ועצב (בנוסף ל"שש זכירות" בכל יום, ועוד מצוות זכרון רבות).

בפשטות, זכרון הוא חיבור לעבר – חיבור לשורשינו וקבלת כח בשגרת היום-יום מאירועים רבי-הוד שאנו הולכים ומתרחקים מהם. אמנם, על יסוד הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים", לימד האריז"ל כי כאשר הימים "נזכרים" כדבעי הם "נעשים" מחדש בהוה – לא מדובר רק במקור כח בעבר, אלא במשהו שקיים בפנימיות המציאות והזכרון מוציאו מן הכח אל הפועל. החסידות הוסיפה כי לא מדובר רק בשחזור חי של מה שאירע בעבר, אלא שבכל דור מה שמתחולל מחדש משתכלל ומשתפר. הדבר מתבקש – אם לא מתרפקים על עבר, אלא מחוללים אותו שוב ושוב, הרי שמדור לדור 'מצטברות' כל החזרות שעד כה ונוספת צמיחה (כעץ שמוסיף טבעת בכל שנה). ובאמת, אם לא משתפרים מפעם לפעם, מדוע לעשות שוב אותו דבר?!

לכן, 'משקל' הזכרון עובר אט-אט מהעבר אל העתיד – מהאירוע המקורי בעבר, דרך ההוה (בו האירוע מתחולל שוב, משוכלל ומשופר), ועד לאירוע הסופי המתרקם והולך (כאשר 'זוכרים' את העתיד המקווה). כך דורשים חכמים פסוק-זכרון עיקרי – "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח". זכרון יציאת מצרים הוא-הוא הדוחף "להביא לימות המשיח" – בזכות הזכרון יציאת מצרים חוזרת בכל דור ובכל יום ויום עד להצלחה הסופית של היציאה מן הגלות לגאולה, בה תהפוך יציאת מצרים לטפלה לגאולה העתידית (אך עדיין נחבאת בתוכה, כשרש ממנו צמחה הגאולה המפותחת והמאירה ש'מעמידה בצל' את הגאולה המקורית ממצרים).

את המעבר הזה אפשר לראות בשלשת הדורות הראשונים של החסידות: מורנו הבעל שם טוב שאל כל תלמיד חדש 'מה אתה זוכר?' ('וואָס געדענקסטו?') וכך עורר בו את זכרון שרשו באין האלקי – העבר הקדום של נשמתו. הרב המגיד ממעזריטש התנה הצטרפות של תלמיד לחבורתו בכך שהוא זוכר את מתן תורה – אין הכוונה למאורע היסטורי בעבר, ה"קול גדול ולא יסף" נשמע תמיד ומי ששומע אותו זוכה בכל רגע לחוית "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן" (חזרת היש לאין שהמגיד הדגיש בעבודתו), זהו זיכרון ותשומת לב לפנימיות ההוה. אדמו"ר הזקן תבע זכרון מתמיד של תכלית קיומנו בעולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", ומודעות לכך שכל מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות הם "להביא לימות המשיח" – זכרון העתיד הטוב.

על כך אמר התנא: "הסתכל בשלשה דברים [גם לשון מנהיגים-דָבַּרים]... דע מאין באת [בעבר, שרש הנשמה באין] ולאן אתה הולך [בהוה, הולך-חוזר לאין] ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון [על השתתפותך בתכלית הבריאה]".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION