הבטול המשמח

התביעה לבטול מעוררת התנגדות קמאית של הנפש הבהמית, המבטאת אותה במגוון קושיות וטענות כנגד הבטול. תשובות לכל השאלות.

 
 

יסוד החסידות, המודגש במיוחד בתורת חב"ד, הוא הבטול לדרגותיו השונות. מבטול היש, בו חווה האדם את מציאותו כ'יש' ממשי, אך מודע לכך שהיש מתהווה בכל רגע מאין, ולפיכך האין האלקי הוא אמתת מציאותו ועליו לכפוף את עצמו עליו ולהתבטל בפניו, ועד לבטול במציאות, בו האדם מתאיין לחלוטין וחווה רק את מציאות ה'.

התביעה לבטול מאיימת על הרובד הפשוט והבסיסי ביותר של נפשנו הבהמית – על ה'אגו' שלנו, ה'אני' הפשוט והיום-יומי עמו אנחנו מזוהים. ההתנגדות הבסיסית שלנו לבטול צובעת אותו בגוונים כהים ומאיימים, כשגם הנפש השכלית מתגייסת לטעון טיעונים שונים כנגדו: אם ה' היה רוצה שאבטל את עצמי – בשביל מה הוא ברא אותי בכלל?! הבטול יעשה אותי עצוב והוא לא מתאים לדור שלנו! עבודת ה' מלאת גווני-רגש, החל ממצוות האהבה והיראה, והבטול מוחק את החוויות (המבוססות על הרגשת-עצמי). ובמיוחד, "המעשה הוא העיקר" – כפי שהדגיש שוב ושוב בדורנו הרבי מליובאוויטש, תוך שהוא תובע מכל אחד הנהגה של "אתהלכה ברחבה" בעשיה ויוזמה אין-קץ – וכיצד אפשר לפעול בשופי מתוך בטול 'נעבעכי'.

אך האמת היא הפוכה:

בטול אינו החזרת העולם לתהו ובהו, אלא עבודת תיקון-עולם שתכליתה הפיכת העולם ל"דירה בתחתונים" – מקום בו ה' 'חש בנח', ללא בעלי-גאוה שדוחקים את רגלי השכינה.

העצבות היא דווקא פרי הישות – כאשר כל מחשבות האדם סובבות סביב עצמו, וסביב מה ש'מגיע לו' לפי דמיונו הכוזב אך נמנע ממנו משום מה, הוא נוטה לחוש מסכן ומקופח.

חוויותיו של בעל-הישות מוגבלות – גם כשהוא עסוק ביראת ה', הוא בעצם חושש מהנזק הגשמי או הרוחני שיגרם לו אם יעבור על רצון ה', וגם אהבתו לה' מבוססת על מה שטוב לו בקרבת ה'. במצב זה, האהבה והיראה הן גם רגשות סותרים, ה'אני' לא יכול להמשך ולהרתע בו-זמנית. לעומת זאת, מי שמסוגל 'לצאת מעצמו' זוכה ליראה ואהבה גבוהות ועצמתיות לאין-ערוך, שאינן מתמקדות באדם המוגבל אלא במושא שלהן – ה' יתברך. יראת הרוממות, מול האין-סופיות של ה', ואהבה רבה, בה האדם נמשך בכל מאדו אל אותה אין סופיות, הן אהבת ה' ויראת ה' אמתיות המתייחדות בכך שניתן לחוש בהן בו-זמנית.

והעיקר: כל פעולות בעל-הישות סובבות סביב עצמו, ללא דאגה ואכפתיות אמתיות לסביבה. לכן הוא צריך שבניו ותלמידיו לא יאפילו עליו ושהפעולות תהיינה טפלות אליו ומדגישות את אישיותו כמי שפועל אותן (וכשאין מספיק הכרה בכך הוא מתעצב). לעומתו, הבטל לה' 'מניח את עצמו בצד' – אכפת לו מהתוצאה, לכן הוא שמח 'להבלע' בפעולות חובקות עולם  ומשתוקק שההולכים בדרכיו יעלו עליו עשרות מונים, שהרי "המעשה [ולא העושה] הוא העיקר"!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION