יראה ממותקת

ביאור בפרק מא בתניא – טעימה מהספר החדש 'שערי תבונה'

בתחילתו המפורסמת של פרק מא מציג אדמו"ר הזקן התבוננות קצרה שמטרתה לעורר באדם יראה וקבלת עול מלכות שמים. עיון מעמיק בנקודות התמציתיות המוזכרות כאן חושף מבנה של התבוננות מדורגת, המעלה את האדם על שליבות סולם העבודה של הכנעה-הבדלה-המתקה.

 

א. פרק מא פותח סדרה חדשה של פרקים שהם מעין חטיבה לעצמה בתוך ספר התניא, בהמשך לשתי הסדרות הקודמות: פרקים א-יב[1], העוסקים בהגדרות היסודיות של צדיק רשע ובינוני, ופרקים כו-לד, העוסקים בהדרכה מעשית לעבודת ה' בשמחה חרף כל המכשולים, ולאיזון נכון בין השמחה למרירות.

החטיבה והשלישית (הפותחת אף היא, כקודמתה בפרק כו, במלת הפתיחה "ברם"), הכוללת את הפרקים מא-נ, עוסקת ביראת ה' ואהבתו לדרגותיהן השונות. מפרק מא עד אמצע פרק מג מנויות ומבוארות מדרגות היראה, ומאמצע פרק מג עד פרק נ מנויות ומבוארות מדרגות האהבה.

חלקו הראשון של פרק מא הנו אחד הקטעים היסודיים והמרכזים בספר כולו, כפי שמצהיר עליו אדמו"ר הזקן מפורשות במשפט הפתיחה:

ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושֺרשה.

וכמשתמע גם מההמלצה על התבוננות יומית בתוכנו של קטע זה, כדברי אדמו"ר הזקן בהמשך:

ויעמיק במחשבה זו ויאריך בה כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו, וכפי הפנאי שלו, לפני עסק התורה או המצוה, כמו לפני לבישת טלית ותפילין.

חשיבותו ויסודיותו של "ריש פרק מא" ניכרת גם מתוך הוראותיו החוזרות ונשנות של הרבי מליובאוויטש על למוד קטע זה בעיון ועל שינונו על-פה[2], כשער ללימוד החסידות וכפתרון לבעיות שונות בעבודת ה'. ציטוט מתוך קטע זה ("והנה ה' נצב עליו") אף נבחר על ידי הרבי[3] לאחד מ"שנים עשר הפסוקים ומאמרי חז"ל" שיילמדו וישוננו על ידי ילדי ישראל.

 

ב. ואלו הם דברי אדמו"ר הזקן בתחילת פרק מא:

אף שהיראה היא שֺרש ל"סור מרע" והאהבה ל"ועשה טוב", אף על פי כן, לא די לעורר האהבה לבדה ל"ועשה טוב", ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא, כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או [למי שאיננו מסוגל להביא את התבוננותו לידי רגש לבבי] מוחו על כל פנים.

כעת, נותן לפנינו אדמו"ר הזקן את עקרי ההתבוננות המביאה לידי יראת ה' במדרגתה הבסיסית:

דהיינו להתבונן, במחשבתו על כל פנים, גדולת אין סוף ברוך הוא, ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים, ואיהו [והוא] ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכמו שכתוב "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא"[4], ומניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"[5].

את ההתבוננות כאן נראה לחלק לשלושה שלבים: א) גדולת אין סוף ברוך הוא, ב) ייחוד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ג) ייחוד מלכות ה' על האדם המתבונן בפרט.

כפי שיתבאר להלן, כל אחד מן השלבים כולל דיוקים וחידושים חשובים, ושלושת השלבים יחדיו יוצרים מבנה מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה, אחד ממבני היסוד של תורת מורנו הבעל-שם-טוב[6].

 

ג. תמציתה של עבודת ההתבוננות באה לידי ביטוי בפסק ההלכה שבשולחן-ערוך (בהגהת הרמ"א)[7]:

ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם.

והא בהא תליא: ככל שיעמיק האדם בגדולת ה' ורוממותו, כך יבוא לידי הכרה בהירה ומלאה בשפלותו ופחיתותו, וכדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה[8]:

שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ ... וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, וירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד[9]: "כי אראה שמיך ... [ומיד – ] מה אנוש כי תזכרנו".

באשר לנקודת הפתיחה, מצינו גישות חלוקות. יש שדגלו בהקדמת ההכרה בשפלות האדם, ויש שהדריכו להקדים את ההתבוננות בגדולת ה' ומתוכה לבוא להכרה בפחיתות האדם והעולם (וידוע הויכוח בין האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא בענין זה[10]). מכל מקום, הכל מודים בקשר ההדוק שבין שני מושאי ההתבוננות, "רוממות האל" ו"שפלות האדם", וכי אין הם אלא שני צדדים למטבע אחד.

גם בדרכה של חסידות חב"ד, שהרימה על נס את ההרחבה וההעמקה ברוממות ה' וגדולתו[11], ההתבוננות בגדלות ה' כרוכה בד-בבד עם ההכרה בכך שה' הוא הגדול ואני, המתבונן, קטן ושפל.

על כך יש להוסיף שההתבוננות בגדולת ה' כשלעצמה מעמידה את האדם ואת הבריאה כולה כחלק מזערי בתוך גדולת ה' האין-סופית. אם כן, ההתבוננות עצמה, עוד לפני המסקנות שהיא מביאה אליהן, הנה חלק מתהליך נפשי של התכללות והכנעה.

רמז לזיקה העמוקה שבין ההתבוננות בגדלות ה' להכרה בשפלות האדם נוכל למצוא גם באחד ממאמרי חז"ל המפורסמים העוסקים בגדולת ה' – "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שם אתה מוצא ענותנותו"[12]:

כפי שהוסבר בתורת החסידות[13], משמעותו הפנימית של מאמר זה היא שגדולת ה' (כפי שהיא ניתנת לתפיסה ותיאור) אינה אלא ענוה וצמצום מצד עצמותו יתברך. ולדרכנו נאמר שההתבוננות הנכונה בגדולת ה', שפנימיותה ענותנותו, צריכה להיות מלווה בהכרה של ענוה ושפלות מצד האדם, המכיר באפסותו מול הדרת גאון ה'.

אם כן, ההתבוננות בגדולת ה', בפרט זו המכוונת ליראת ה', ענין אחד היא עם ההכנעה והבטול[14].

 

ד. בשלב הבא בדברי אדמו"ר הזקן כאן, האדם מתבונן בכך שה' "מניח העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל". בסגנון הרווח יותר, זהו שלב של התבוננות בבחירת ה' בעמו.

הבחירה, ביסודה, היא התייחסות של העדפה ויחוד שאיננה מובנת מאליה. גם לגבי בחירת ה', על האדם לתת דעתו לכך שלכתחילה ה' מזוהה עם העולמות והנבראים כולם, המשקפים ומבטאים את מציאותו, ובלשון הכתוב שהובא במשפט הקודם בתניא "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא". למרות זאת, בבחירה אלקית חופשית, ה' ביכר ויחד לו את עם ישראל, "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים"[15].

[בעומק יותר:

כפי המבואר בחסידות[16], ענין הבחירה בשלמותו הוא דוקא בעצמותו יתברך, שלמעלה מכל צמצום ולמעלה מכל יחס של תפיסת מקום לעולמות. בנוסף על כך, לא בלבד שעצמותו יתברך היא הבחינה וה'שדה' בהם מתקיימת הבחירה, אלא היא גם הקובעת את אופי הבחירה – שבוחר את ישראל עם קרובו שהם מושרשים בעצמותו, "יבחר לנו את נחלתנו"[17] (דוגמה לדבר מבחירה אנושית של בן זוג, שאם האדם זוכה הבחירה היא בהתאם לאישיותו ועצמיותו, שבן הזוג הוא עצם מעצמיו ממש[18]).]

אם כן, הבחירה החופשית של ה' בעמו, תוך שהוא "מניח העליונים והתחתונים", היא התהליך המובהק ביותר של ההבדלה, ההפלאה וההעדפה.

 

ה. לאחר ההכנעה שבהתבוננות בגדולת ה' וההבדלה שבבחירת עמו ישראל בא האדם לידי הכרה ביחס הפרטי שבינו ובין קונו, "ומיחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט".

על מנת להבין את חיוניותו של היחוד הפרטי נשתמש במונחיו של הרה"ח רבי הלל מפאריטש, מגדולי חסידי חב"ד. כך כותב רבי הלל באחד ממאמריו[19]:

הנה ידוע שבכל השפעה יש שלשה בחינות: שֺרש ועיקר וענף[20], והוא בחינת העלם וגילוי, ובגילוי גופא יש שתי בחינות: כלל ופרט. ... ויובן על דרך דוגמא מצמיחת האילן, שבחינת השֺרש שבו הוא מובלע במקורו, עפר הארץ, בהעלם, ועל ידי זה מקבל בכל רגע תוספת צמיחה חדשה, ואם נכרת השרש לא יצמיח מחדש, רק מה שכבר נצמח ישאר בו. והעיקר הוא בחינת גילוי הצמיחה מחוץ למקורו בדרך כלל. והתחלקות הצמיחה בפרטי פירות למינם, כל אחד ואחד בפרט, הוא על ידי הענפים.

יניקת השורשים מכוח הצומח שבארץ היא השלב הבסיסי ביותר של צמיחת האילן. יניקה זו היא כללית לחלוטין, והיא מעניקה לכל סוגי האילנות את היכולת להצמיח את כל סוגי הפירות במדה שווה. במלים אחרות, בשלב זה כוח הצומח מתייחס אל הצמחים באופן כללי, ללא חיבור ויחוד עמם, וזהו יחס של העלם;

לאחר מכן, בעיקרו של האילן, בגזע, כבר מתקיימת פניה של כוח הצומח להצמחה מסוג מסוים (שבסופו של תהליך תביא להצמחה בפועל), אך עדיין מדובר בפניה כללית שאיננה מסוגלת להצמיח פירות, בחינת גילוי כללי.

רק בשלב השלישי, כאשר כבר צמחו ענפים הנושאים את כוח הצמיחה באופן מדוד ומותאם, בבחינת גילוי פרטי, מתאפשרת צמיחת הפירות בפועל.

והנמשל: היחס הבסיסי של ה' לברואיו (והאדם בכללם) הוא יחס של חלק ממכלול. ההכרה ביחס זה מביאה את האדם לידי העלם-הכנעה; על גבי יחס זה מופיעה בחירת ה' בישראל, שיוצרת זיקה מיוחדת בינו לבינם, זיקה של גילוי כללי הנעשה מתוך הבדלה, "ואבדִל אתכם מן העמים"[21]. ועדיין, כל עוד הגילוי והיחוד הוא כללי, לא נשלם היחוד ולא יצמחו פירות-היחוד, וכדלהלן.

כשם שגזע ללא ענפים איננו מסוגל להצמיח פירות, כך זיקה כללית בין ה' לישראל איננה יוצרת השפעה על העולם שמחוץ ישראל, והיא מצטמצמת בהבדלת והפרשת ישראל מכל העמים, "הן עם לבדד ישכֺן ובגוים לא יתחשב"[22].

דוקא על ידי החיבור הפרטי בין האדם לבוראו, החושף את ייחודו ומעלתו של כל ענף – כל יחיד מישראל – מתאפשרת ההשפעה על שאר האומות ועל העולם בכללו, "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד"[23]. אם כן, בחינת הגילוי הפרטי, "ועליו בפרט" כדברי אדמו"ר הזקן כאן, היא המצמיחה את הפירות המתוקים של תיקון העולם שמחוץ לאדם – עבודת ההמתקה.

ביאורנו כאן לענינו וחידושו של ייחוד מלכות ה' על האדם הפרטי, מקבל חיזוק ואישוש מתוך האסמכתא שמביא אדמו"ר הזקן לדבריו אלו: "כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", עבודת תיקון העולם – בחינת ההמתקה[24].

 

ו. לסיום, "הלא אֺזן מִלין תבחן וחֵך אֺכל יטעם לו"[25], שחשיפת המבנה הפנימי כאן מעניקה נקודת מבט חדשה, עמוקה ופנימית יותר, ביחס למושגים "יראת ה'" ו"קבלת עול מלכות שמים":

בעוד בתפיסה החסידית השגורה משמשת היראה וקבלת העול כ"שומר הסף", מנגנון הגנה בסיסי וחיצוני על העבודה הפנימית (שעיקרה אהבת ה' ויראת הרוממות[26]), מהלך הביאור כאן מציג בפנינו יראה ממותקת וקבלת-עול שהיא חלק מהיחסים הפרטיים-הדדיים בין האדם לקונו.

לא הרי יראה יבשה ומאיימת, הנובעת מהפנמת העובדות היבשות בדבר גדלות הא-ל ושפלות האדם, כהרי יראה וקבלת עול שהן פרי תהליך פנימי ורציף, תחילתו בהכנעה מול גדולת האין סוף, המשכו בהפנמת ההבדלה מכוח בחירת ה' בישראל, ומגמת פניו אל חשיפת היחס הפרטי בין ה' לבין כל אחד ואחת מישראל, "ועליו בפרט", המטיל על כתפי האדם את האחריות המרוממת ליישום שליחותו בתיקון עולם – זוהי יראה של המתקה.

 

לסיכום:

גדולת אין סוף ברוך הוא                 הכנעה               העלם                שרש

מיחד מלכותו על עמו ישראל            הבדלה               גילוי כללי          עיקר

ועליו בפרט                                   המתקה              גילוי פרטי          ענף

 

 



[1] ראה על כך לעיל בביאור יא.

[2] במקומות רבים באגרות קודש (לדוגמה כרך יא עמ׳ שמ (אגרת ג׳תשכ״ד); כרך יד עמ׳ תקלג (אגרת ה׳שכ״א). ועוד) ובמאות יחידויות פרטיות, כידוע.

[3] שיחות קודש, התוועדות ערב ראש חודש אייר תשל"ו אות ג.

[4] ירמיה כג, ד.

[5] ע"פ סנהדרין פרק ד משנה ה.

[6] ראה כתר שם טוב אות כח ועוד, וראה לעיל בביאור לא.

[7] או"ח צח, א.

[8] פרק ב, א-ב.

[9] תהלים ח, ד.

[10] ראה "תשואות חן" (להרה"ק ר' גדליה מליניץ) ליקוטים שבסוף הספר, ד"ה שמעתי. ביאורים נוספים ונוסחאות שונות ראה בגליון ״נפלאות״ לפרשת ויצא תשפ״א וש״נ.

[11] ראה קונטרס "תורת החסידות" (לאדמו"ר הריי"צ) אות יב ואילך.

[12] מגילה לא, א, ושם: "גבורתו". בנוסח "גדולתו" הובא מאמר זה בתניא פרק ד ובכ"מ בחסידות, ע"פ גרסת ילקוט שמעוני (תהלים רמז תשצד) ועוד, וע"פ נוסח "ויתן לך" למנהג קהילות אשכנז.

[13] ראה תורה אור טז, א; לב, ג. ובכמה מקומות.

[14] בעומק יותר, נוכל להבחין בתוכן הדברים כאן בשלושת המונחים השגורים בהתבוננות החב"דית בגדולת ה': "ממלא כל עלמין", "סובב כל עלמין" ו"את השמים ואת הארץ אני מלא". ה"אני" כאן הוא בחינה שלישית בפני עצמה, הקרויה בספרי החסידות "עצמותו ומהותו יתברך", שלמעלה מ"סובב" ו"ממלא". העובדה שהדרגה השלישית והגבוהה, "עצמותו יתברך", מופיעה כאן רק במרומז, מתאימה אף היא לתכונת ההכנעה, המזוהה עם שתיקת ה"חש", כמבואר ב'כתר שם טוב' סימן כח. דיון מורחב בתופעת השתיקה של ספר התניא, ראה להלן בביאור לו.

[15] דברים יד, ב.

[16] במאמר ד"ה על כן קראו תשי"ג ובנסמן שם.

[17] תהלים מז, ה. וראה גם במאמר ד"ה יבחר לנו תשכ"ג ובנסמן שם.

[18] ראה ספר המאמרים "אתהלך" עמ' א.

[19] ד"ה ברוך שאמר (נדפס מכתב-יד ע"י עקיבא שבריק, מנחם-אב תש"פ).

[20] המונחים עיקר ושרש מפורשים בלשון אדמו"ר הזקן כאן "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה". ונראה לומר שהביטוי "ראשית העבודה" רומז לפרי, "ראשית בִּכּוּרֵי אדמתך" (שמות לד, כו), היוצא ישירות מהענף, כמבואר בדברי רבי הלל כאן.

[21] ויקרא כו, ו.

[22] במדבר כג, ט.

[23] רמב"ם הלכות מלכים יא, ד (נוסח הדפוס).

[24] בהמשך דברי אדמו"ר הזקן כאן, מובא ה'בכן', המסקנה העולה מתוך ההתבוננות המבוארת בפנים: "והוא גם הוא מקבל עליו מלכותו, להיות מלך עליו, ולעֺבדו ולעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד". ונראה לבאר את שלישיית הביטויים כאן ("מקבל עליו מלכותו", "לעבדו", ו"לעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד"): "מקבל עליו" – כתוצאה מהתבוננות שכלית – במושכל, כוחות חכמה-בינה-דעת; "לעבדו", על דרך "עבודה שבלב" (תענית ב, א) – במורגש, כוחות חסד-גבורה-תפארת; "לעשות רצונו" במוטבע, כוחות נצח-הוד-יסוד, שדווקא בעבודתם המעשית נמשך ומתגלה הרצון העליון (כמבואר בארוכה בפרקים לה-לט) – "לעשות רצונו בכל מיני עבודת עבד".

[25] איוב יב, יא.

[26] המקורות בענין זה, בתורת אדמו"ר הזקן ובתורת החסידות הכללית, נלקטו במאמרו של הר"נ גרינוואלד, "יראת העונש בראי החסידות", בתוך: היכל הבעש"ט גליון מא.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION