החסידים של המשיח

יש צדיקים, כמו משה רבינו; יש בעלי תשובה, כמו דוד המלך. אבל לקראת ביאת המשיח יש טיפוס חדש - חסידים. הם לא חושבים על צדקותם או תיקון חטאיהם - הם עסוקים במילוי פקודות בדרך להבאת הגאולה.

עבור מי נברא העולם? "אמר רב לא אברי עלמא אלא לדוד, ושמואל אמר – למשה, ורבי יוחנן אמר – למשיח". מה פשר שלש הדעות?

משה רבינו ודוד המלך מייצגים שתי תנועות הפוכות: "תורה צוה לנו משה", שענינו הורדת "תורה הוי' תמימה" באור ישר מן השמים. דוד המלך, שאמר על עצמו "ואני תפלה", פונה אל ה' מלמטה למעלה, באור חוזר – מתוך משברי המציאות ותחושה שאין לו משלו כלום הוא מתפלל לה', שר לו ומודה לו על כל דבר. אם כן, רב ושמואל, ראשוני אמוראי בבל, חולקים אם תכלית הבריאה העיקרית היא התורה או התפלה.

אפשר להבין שרבי יוחנן, האמורא הארץ-ישראלי, מדבר על שילוב השנים – משיח מורכב מנשמת משה ("הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון") בגוף דוד (אליו מיוחס המשיח בגשמיות). אך "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", ורב ושמואל דברו על עמוד העבודה-התפלה ("עבודה שבלב זו תפלה") ועמוד התורה (עבודת המח), לכן מתאים לומר שענינו של משיח הוא גמילות חסדים (עבודת הכבד, "המעשה הוא העיקר"). אם בבבל, בגלות, אנו עסוקים בעיקר בתורה ותפלה, בארץ ישראל יש לעסוק בישובו-גאולתו של עולם – "עולם חסד יבנה" – וללכת בדרכיו ומדותיו של הקב"ה בהענקה, יצירה ובנין.

וביתר העמקה: משה רבינו הוא "מבחר המין האנושי" – התורה התמימה שהוא מוריד מן השמים מורה דרך ישרה ושלמה שהצועדים בה הם צדיקים גמורים. בריאת העולם עבור משה אומרת שה' ברא את העולם עבור הצדיקים (עד ש"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלהים זולתך'"). לעומתו, דוד המלך "הקים עולה של תשובה ליחיד" – דוד, הצולח את משברי המציאות, מלמד כי מכל חטא ונפילה ניתן לחזור בתשובה, ובוודאי "שבע יפֹל צדיק וקם". בריאת העולם עבור דוד אומרת שה' ברא את העולם עבור בעלי תשובה (ו"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין").

בהגדרות אלו, מהו ענינו של משיח? עבודת הצדיקים ועבודת בעלי התשובה ממוקדת, במובן מסוים, בהם עצמם – הצדיק מוגדר בשלמות הנהגתו על פי תורה, עליה הוא שומר ככל יכולתו, ובעל התשובה עסוק ב'תיקונים' למה שפגם ועוות. אבל מי שעסוק בהבאת המשיח אינו חושב על עצמו כלל, לא כצדיק ולא כבעל תשובה, אלא מסור כולו לתפקידו-שליחותו – זוהי העבודה הנדרשת מחסידים, המתקשרים באהבה לרבי ועסוקים כחיילים במילוי הוראותיו-פקודותיו ובעיקר בהפצת תורתו ("תורה חדשה מאתי תצא"). במושגים הקודמים, תורה ותפלה הן בין האדם למקום וגמילות חסדים דורשת מהאדם לשכוח מעצמו ולעסוק בזולת, כשגם תורתו ותפלתו משועבדים להמתקת המציאות. המשיח עצמו הוא מלך חסיד ירא שמים, המסור כולו לשליחותו, ובריאת העולם עבורו אומרת שתכלית העולם היא עבודת החסידים.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION