קדמות העולם

חידוש העולם הוא מיסודות האמונה, והסובר שהעולם קדמון הריהו כופר בעיקר (רמב"ן). אף על פי כן, בקבלה וחסידות אפשר למצוא 'יסוד' של קדמות העולם לצד ההתבוננות בחידוש הבריאה יש מאין. לשתי ההתבוננויות המקבילות יש מקום, כל אחת נדרשת בהקשר אחר, והן מולידות בנפש אהבת ה' ויראת ה'.

הרמב"ן בפירושו ל"בראשית ברא אלהים" מאריך להסביר כי הבריאה יש מאין היא "שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל". גם הרמב"ם, שבענינים רבים "קבל את האמת" מאריסטו, שטען כי העולם קדמון – חלק עליו בענין זה ואמר כי בשכל אין הכרע והתורה מלמדת את האמונה בעולם שנברא יש מאין. החסידות, שמדגישה מאד את ענין הבריאה יש מאין ואפס המוחלט, אף הוסיפה כי ההתהוות הזו מתחוללת בכל רגע מחדש – ובכך 'ערערה' עוד יותר את תוקף ישותו של העולם.

עם זאת, נשאלת השאלה בחסידות – כיצד ניתן לומר שהעולם נברא יש מאין, והרי כתוב "כי ממך הכל" – הכל בא מה' ובעצם הכל הוא ה', וה' אינו 'אין'! במושגי הקבלה והחסידות, המציאות שלנו קימת לפרטי פרטיה בשרשה העליון, באור אין סוף שלפני הצמצום, וכל תהליך הבריאה הוא רק גילוי ו'הוצאה לאור' של אותה מציאות. במובן הזה, העולם הוא קדמון. "קדמון" הוא אפילו כינוי אותה מדרגה באלקות בה ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" – מדרגת קיום העולם 'בתוך' ה', במקום בו הכח אינו חסר פועל (שמה שהסתתר בה 'שרד' את הצמצום והתגלה לאחריו כ"רשימו" – חומר הגלם ממנו נתהוו העולמות). כמובן, כאן קיומו הקדמון של העולם אינו 'יש' נפרד ובלתי-תלוי העומד בניגוד לה', כעבודה זרה, אלא הכרה בעולם כקדמון דווקא בשל הזיקה המוחלטת שלו ל"קדמון לכל הקדומים" – ועדיין צריך להבין את היחס בין הדגשת הבריאה יש מאין להתבוננות בקדמות העולם.

דוד המלך חי בתודעת "והייתי שפל בעיני" – מרגיש ש"לית ליה מגרמיה כלום", שהוא עצמו "בר נפלא" שה' מקים לתחיה כל רגע וכל מה שזכה לו אינו אלא מתנת שמים. למי שחי כך ראוי להתבונן כי אכן כל המציאות שלנגד עיניו היא אלקית – "ה' הכל" – ולהדגיש ש"תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". אך מי שלא זכה לתודעת השפלות הזו, ומרגיש בטוח בקיומו – מי שעבורו חוית קדמות העולם היא בעצם חוית הישות הטבעית שלו, כשנדמה לו שקיומו מובן מאליו (כביכול "מציאותו מעצמותו") – נדרש לערער את תוקף הישות הזו ולזכור כי הכל נברא יש מאין בכל רגע.

בעצם, שתי ההתבוננויות הללו מעוררות את שתי ה"כנפים" של עבודת ה' – אהבת ה' ויראת ה': ההתבוננות בבריאה יש מאין מעוררת יראה – אם הכל נברא יש מאין, אין שום ערובה שלא אחזור לאין וקיומי הוא על-תנאי. לעומת זאת, ההתבוננות בעולם קדמון, שהתקיים מעולם כפי שהוא בחיק הבורא, מנכיחה את ה' בכל פרט של המציאות, קרוב, אוהב ומרגיע, ומעוררת כלפיו אהבה אין סופית.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION