ה'אשל אברהם' מבוטשאטש - מחדש בכל יום תמיד

כדי להפטר משגעון הרבי של ה'אשל אברהם' מציע לו  "להשתגע" על התורה - "יגיעת נפש ויגיעת בשר".

רבי אברהם דוד וואהרמן מבוּטשאַטש (בוצַ'אץ'), אחד מגדולי האחרונים, נקרא על שם ספרו המפורסם 'אשל אברהם' על שו"ע אורח חיים – נולד בו' אדר תקל"א בנדבורנה [כיום באוקראינה] להוריו, הרב אשר אנשיל ורחל וואהרמן. כילד נבחן אצל רבי דוד שלמה אייבשיץ ובמקביל למד חשבון, גרמנית ופולנית. מאוחר יותר למד גם אסטרונומיה ומדעי הטבע מתוך גישה כי גם חז"ל למדו "מדעי-תבל וחכמות שימושיות". התחתן בגיל צעיר מאוד עם בתו של רבי צבי הירש בן יעקב קרא, שהיה רבה של בוצ'אץ', ועבר לגור בבית חותנו. בגיל עשרים בלבד, התמנה רבי אברהם לרבה של יזלוביץ. באותו זמן התקרב לרבי לוי יצחק מבארדיטשוב ורבי משה לייב מסאסוב. בשנת תקע"ד נפטר חותנו, ורבי אברהם דוד מונה במקומו לרבה של בוטשאטש על שמה התפרסם. כשקרבה שנת הת"ר, שנת שש מאות לאלף השישי, ציפה רבי אברהם דוד מאוד לביאת המשיח בשנה זו. משחלפה, לא עמד בעוגמת הנפש וכחודש לאחר מכן הסתלק, בכ"ט תשרי תר"א ונטמן בעירו בוטשאטש.

מנהג היה לאשל אברהם מבוטשאטש, לחדש בכל יום ח"י הלכות וללמוד ח"י פרקי משניות. מסופר, כי את מנהגו זה קיבל מרבו רבי משה לייב מסאסוב כסגולה נגד שיגעון. מדוע חשש הגאון להשתגע? מפני מעשה שהיה: מלבד רבי משה לייב, היה רבי אברהם דוד דבוק מאוד גם ברבי לוי יצחק מברדיטשוב, אותו החשיב לגדול הדור. פעם אחת נסעו יחד במרכבה, ורבי לוי יצחק החל לעשות תנועות משונות כדרכו בקודש. האשל אברהם אמנם ידע על נוהגו זה של רבי לוי יצחק, אך באותה נסיעה היו מעשיו של הצדיק כל כך משונים עד שהבוטשאשטער רב, שהיה אברך צעיר, לא התאפק וחייך. רבי לוי יצחק שם לב לחיוכו, הסתכל עליו ושאל, "השתגעת?".
כששמע זאת רבי אברהם דוד, נבהל מהקפדתו של הצדיק, קפץ מיד מהמרכבה ורץ לרבי משה לייב מסאסוב בכדי שיציל את שפיותו. כאשר הגיע אליו, נתן לו רבי משה לייב סגולה זו, אותה שמר כל חייו.

חששו של האשל אברהם לא היה חשש של מה בכך, ובגרסאות אחרות לספור אף מובא, כי הרב מבוטשאטש אכן אִבד את שפיותו למשך זמן מה. מלבד הביטוי בו נקט רבי לוי יצחק, ישנם סיפורים רבים על כך שהמלגלגים על צדיקים נענשים ולוקים בשיגעון. כך למשל מסופר כי פעם אחת הודיע האריז"ל לתלמידיו כי ביכולתו להוריד לבית מדרשו את שבעת הרועים. כשביקשו התלמידים לחזות בכך, הזהירם בכל לשון של אזהרה לבל יעזו לצחוק. התלמידים הבטיחו והאריז"ל הזמין את שבעת הרועים בזה אחר זה, כשהוא קורא להם לעלות לתורה. כשהגיעו ל'שביעי', הופיע דוד המלך כשהוא מפזז ומכרכר לכבוד התורה. לנוכח תנועותיו של דוד המלך, צחק אחד התלמידים ומיד נעשה מטורף עד שריפא אותו האריז"ל בתפילותיו ויחודיו.

בסיפור שלנו ניצל התלמיד משיגעון, אך גם הסגולה שנתן רבי משה לייב נראית משוגעת לא פחות... לא מדובר הרי בהפרחת פלפולים של סרק, אלא בפסיקת הלכה שיש לקיימה בפועל. כיצד אפוא ניתן לחדש כל כך הרבה הלכות?

התשובה היא, כי עד כמה שהתורה נראית סופית ומוגבלת, דבר ה' הגנוז בה הוא אין סופי. בין השאר, הדבר מתבטא באין סוף ההלכות היכולות לנבוע מכל פסוק ומשפט בתורה [וכדרשת רז"ל המובאת בדא"ח "'ועלמות אין מספר' – אלו הלכות שבגמרא" – ראה לקו"ת שה"ש לח, ב ושהש"ר על הפסוק]. כפי שקו בעל התחלה וסוף מכיל בתוכו אין סוף נקודות, התורה המתחילה ונגמרת, מכילה אין סוף הלכות.

אכן, אם לא משקיעים את כל הכוחות בלימוד, לא ניתן להוציא מהתורה יבול רב כזה. כמאמר העולם, יש 'לשבור את הראש' על כך. כאשר עושים זאת, מגלים שלא רק הראש נשבר, אלא גם התורה: "הלא כה דברי כאש, נאום ה', וכפטיש יפוצץ סלע". כל משפט בתורה הופך לסלע גולמי, שיש לפוצץ אותו לרסיסי ההלכות הגלומים בו. כאשר מטיחים את הראש בסלע הוא נשבר לבסוף, וחידושים רבים מתגלים.

וכמו בתורת הנגלה, כך בתורת החסידות: בכדי להגיע לתוצאות אמיתיות בנפש ולהוליד בה אהבה ויראה, יש להשקיע "יגיעת נפש ויגיעת בשר". יגיעת הבשר היא סילוק ההפרעות מצד הגוף והנפש הבהמית ויגיעת הנפש בעצם ההתבוננות. אפשר לומר גם כאן, כי אלו שני חלקי העצה שנתן רבי משה לייב. יגיעת נפש בשבירת הראש על חידוש ההלכות, ויגיעת בשר בשינון המשניות.

אין שלם מיהודי שבור

מלבד שבירת הראש בתורה, ישנו עוד מקום באדם הזקוק לשבירה. זהו כמובן הלב, השבור מן הריחוק שלו מה' יתברך ומן המוגבלות והרע שבעולם. כמו המח, דווקא כאשר הלב נשבר לאין סוף רסיסים, מסוגל הלב לגעת ולהישאב באין סוף ברוך הוא. אם כך, ישנו ראש נשבר בתורה ולב נשבר בעבודת הבורא. האם ניתן להוסיף שבירה שלישית?

אם השבירה קימת בתורה ובעבודה, בוודאי נוכל למצוא אותה גם בעמוד השלישי, גמילות חסדים: כאן המוקד הוא לא הלב או הראש, אלא דווקא הרגליים הנטועות בקרקע המציאות. כדי לגמול חסדים נדרש לא פעם להתרוצץ לכאן ולכאן, לצעוד אין סוף צעדים ולשבור את הרגליים לאין סוף רסיסים... גם אם הדבר קשה. על ידי שבר זה – שבמעשה – זוכה להיות "משביר לכל הארץ", כמו יוסף הצדיק, וכן לשבור את התאוה, שביסוד – הרגל השלישית – כעמידת יוסף בנסיון עם אשת פוטיפר כשבסופו של דבר, בכלי השבור הזה מתגלה ה' בעצמו – אין שלם מיהודי שבור!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION