אדמו"ר האמצעי | יחפוץ המלך

 אדמו"ר האמצעי, שיום ההילולא ויום ההולדת שלו בט' כסלו, הפליא ללמד חסידות בעומק ובאריכות גדולה. אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

רבי דוב בער שניאורי, אדמו"ר האמצעי, הוא הרבי השני בשושלת חב"ד ובנו ממשיכו של אדמו"ר הזקן בעל התניא. רבי דובער נולד בשנת תקל"ד בעקבות ברכתו של המגיד ממעזריטש, ונקרא על שמו. עוד בחיי אביו, בשנים ה'תק"ן-ה'תקנ"א, שימש כמדריך רוחני לצעירי האברכים בכיתות הלימוד ('החדרים') שייסד אביו, ולאחר פטירת אביו בשנת ה'תקע"ג מונה לממלא מקומו בראש חסידות חב"ד. באותה שנה קבע דירתו בעיירה ליובאוויטש שברוסיה. ייסד בפלך חרסון עשרות מושבות ליהודים, וכן את יישוב חסידי חב"ד בחברון בו התישבה גם בתו, הרבנית מנוחה רחל. בשנת תקפ"ו נאסר, כאביו אדמו"ר הזקן, בעקבות הלשנת המתנגדים, וחג גאולתו מן המאסר חל ב-י' בכסלו. אדמו"ר האמצעי נודע באריכות ובעמקות דרושי החסידות שלו, עד כדי שחתנו, אדמו"ר הצמח צדק, התבטא עליו: "אם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם, כי אם חסידות". אדמו"ר האמצעי נפטר תוך כתיבת מאמר חסידות בט' בכסלו, יום הולדתו, ובכך התקיים בו בגלוי הפסוק "את מספר ימיך אמלא". אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה ומנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

אחד מזקני החסידים בדורו של אדמו"ר האמצעי היה רבי זלמן זעזמיר, שהיה עוד מחסידי אביו אדמו"ר הזקן. פעם אחת התבטא רבי זלמן על מאמר שאמר אדמו"ר האמצעי, שלא שמע בה חדשות. הקפיד עליו הרבי  ואמר: ער וועט זאגן אז ס'איז ניטא דא קיין נייעס? איך וויל אים פארשיקן אין סיביר [הוא אומר שבחסידות שלי אין חדשות? אשלח אותו לסיביר]!
ואז הגיע כתב רבנות מפאריטש [שביקשו אנשי פאריטש לשלוח להם רב מתלמידי אדמו"ר האמצעי], ובא רבי הלל לליובאויטש לבקש שישלחו לשם את רבי זלמן זעזמיר. ענהו אדמו"ר האמצעי: אותך אשלח לרב שם ולא אותו. אחר כך נסתבב על ידי מלשינות ששפטוהו להשתלח לסיביר, ויום אחד קודם שנשלח נסתלק.
ופירש זאת רש"ג [ר' שמואל גרונם אסתרמן, המשפיע הראשון בישיבת תומכי תמימים]:  כשאדמו״ר אומר דא״ח, זהו התגלות הענין. למשל, כשמדבר מסובב וממלא נתגלה בכל (לבעל נפש זכה) גילוי סובב וממלא, שזהו 'חדשות'. אף שהענין כבר נשמע, מכל מקום הגילויים הם חדשות, על דרך "המחדש בטובו [בכל יום תמיד מעשה בראשית]". לכן הקפיד אדמו"ר האמצעי על רבי זלמן זעזמיר, שאמר שלא שמע חדשות.

שלוש מידות בבאי בית הרבי: ישנו יהודי פשוט המעוניין להתקשר לרבי עצמו, ומקשיב למאמריו אף שאיננו מבין דבר (יתכן גם שיהיה מלומד גדול, אך לא יבין את השפה בה מדבר הרבי). סוג נוסף הוא ה'עובד' המעוניין שתתגלה בו האלוקות שבמאמר, וגם אם ההשכלה שבמאמר מוכרת לו, אין הדבר משנה כלל את הרגשתו. למטה מהם ניצב ה'משכיל' בחסידות, המעוניין לשמוע דווקא דבר שכל חדש. כאשר רבי זלמן התבטא בסגנון כזה, הקפיד עליו אדמו"ר האמצעי. יתכן כי קפידתו בוטאה כך, מראיתו ברוח הקודש את שנגזר על ר' זלמן.

כאן לא מסופר מדוע נשלח רבי זלמן לסיביר, אולם במקורות אחרים מובא כי עיסוקו בגיור, שברוסיה של אותם ימים נחשב לעברה חמורה, הוא שגרם לכך (מסופר גם, כי כששמעו השוטרים על פטירתו לא האמינו בכך, והשתכנעו רק לאחר שפתחו את קברו וראו כי הוא אכן שם). כנראה שהסתלקות ר' זלמן נבעה מרצונו שלו, בכדי לחמוק מגורל נורא אף יותר.

 ניתן להמליץ טוב על ר' זלמן, כי העובדה שלא שמע חידוש בדברי הרבי, לא נבעה מהסתכלות חיצונית על תורתו. בעיסוקו עם גויים במסירות נפש על מנת לגיירם, התלבש רבי זלמן בנפשם של המתגיירים וההתלבשות הכתימה את נשמתו. ועל ידי התלבשות זו ירד קצת ממדרגתו העצמית (כידוע תורת הבעל שם טוב בזה בנוגע למסירות-נפש של כל מי שעוסק בקירוב רחוקים) וזה מה שגרם שבאותה פעם יחידה לא שמע חדשות בדברי הרבי.

יש לציין שרבי הלל, שנתמנה לרב בפאריטש תחת רבי זלמן, התקרב לחסידות ולאדמו"ר האמצעי דרך רבי זלמן בעצמו משום מעשה שהיה.

פעם, כאשר ר' הלל היה נוסע אל הצדיק ר' מאטעלע מטשערנוביל, בא לשם רבי זלמן זעזמיר, מחסידי אדה"ז, והיתה זו פרשת זכור. הבחין רבי הלל שרבי זלמן שונא את עמלק שנאה בלתי רגילה, ושאל אותו: "היכן נטלתם שנאה שכזו לעמלק?". השיב לו רבי זלמן: "מהיכן שאני נטלתי זאת אתה אינך יכול ליטול, אבל בליובאוויטש, אצל הרבי שלי, שם אתה יכול ליטול שכמותה".

ר' הלל, שהיה בעל חוש ריח חסידי עוד קודם להיותו לחסיד חב"ד, רואה אצל רבי זלמן מִדה השמורה לצדיקים – שנאת הרע בתכלית – כמבואר בתניא קדישא [פ"י], ושואל את רבי זלמן היכן קנה מידה זו. רבי זלמן שולח את רבי הלל לרבי הנוכחי שלו. שם, לדבריו, מקנה אדמו"ר האמצעי מִדה זו לחסידיו בפנימיות.

***

בעיירה קארמע הסמוכה לרוגטשוב, התגורר חסידו של אדמו"ר הזקן, ר' יוסלה החזן. אדמו"ר הזקן זי"ע בירכו שיהיה נגיד, גביר, ובזמן אדמו"ר האמצעי טרם התקיימה הברכה.
ב"פורים הגדול" ברוגוטשוב [בו התקבצו אל האדמו"ר האמצעי אלפים רבים של חסידים], בא ר' יוסלה לרוגטשוב ואדמו"ר האמצעי כיבדו בקריאת המגילה. כשהגיע לפסוק "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" ירק ואמר: "פע, קליפה!" 
הקהל, שידע על שנאתו של אדמו"ר האמצעי לענייני התפעלות, חשב שלמחרת לא יכבדו הרבי שוב בקריאת המגילה. אך למעשה למחרת בבוקר כיבד אותו שוב אדמו"ר האמצעי בקריאת המגילה. לפני הקריאה אמר לו: "האינך יודע את הסדר שלפני הקריאה יש לתת 'דמי מגילה' ('מגילה-געלט')?", ותיכף הוציא מטבע זהב והניח בקערה. נכחו אז למעלה מאלף חסידים גבירים, ובראותם זאת הניח גם כל אחד מהם מטבע זהב. כך התקיימה ברכתו של אדמו"ר הזקן, והוא נעשה לגביר.

 בדורות הראשונים של החסידות, מצוי היה לשמוע חסיד כשהוא מתפלל-מדבר בחופשיות, באידיש, תוך כדי תפילת שמונה עשרה. עם זאת, גם בזמנם, הפסקה כזו באמצע קריאת המגילה נחשבה לאירוע חריג. מה קרה שם, שגרם לר' יוסל'ה להתרגש כל כך?

נתבונן מעט בפרטי הסיפור, ובהרגשה שככל הנראה קיננה בלב ר' יוסל'ה: אלפי חסידים מתאספים, לחג שייזכר בחב"ד גם כעבור דורות. הרבי מנצח על מקהלת השמחה, ומכולם הוא בוחר דווקא בו לתפקיד בעל הקורא. לא רחוק לומר, כי ר' יוסל'ה עצמו חש כי "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני?". כאשר הגיע לפסוק הזה תפס החסיד את עצמו, ורגז על ה'המן' הפנימי שבו. את היריקה והמיאוס הפנה כלפי עצמו, לא פחות משהפנה אותם כלפי המן שבמגילה...

סברת החסידים, כי הרבי מתחרט על בחירתו בר' יוסל'ה, נשענה על גישתו של אדמו"ר האמצעי שאכן גינה בתוקף התפעלות חיצונית שאין עִמה התעוררות פנימית. אולם גם על גישה מוטעית זו, המרחיקה כל התפעלות שהיא, מתמרמר האדמו"ר האמצעי בהקדמתו ל'קונטרס ההתפעלות'.

שם הוא מציין, כי ישנם חסידים בדורו הטועים להרחיק כל התפעלות. חסידים אלו ממש עצרו את עצמם כאשר חשו התעוררות של אהבה ויראה בלב, והפכו למטרה את ההתבוננות השכלית הקרה. אכן, אומר אדמו"ר האמצעי, ההיפך הוא הנכון. כל תכלית ההתבוננות החב"דית היא להגיע להתפעלות אמתית בלב, וקונטרס ההתפעלות נועד לברר את ההתפעלות בכדי שתהיה זכה ונקיה, "בלתי לה' לבדו".

מעניין לראות, כי ההתפעלות אודותיה מדובר בדרך כלל בחב"ד היא התפעלות של אהבת ה' ויראתו, וכאן ההתפעלות היא של גינוי הקליפה הפנימית והחיצונית. גם ההתפעלות הזו יכולה להיות אמיתית ורצויה, וכאשר ראה הצדיק כי התרגשותו של בעל הקורא אמיתית, ביקש לשמוע אותו שוב והעשירו עושר גדול.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION