התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

רבי חיים מטשערנוביץ | הפרצה והשרפה

לחג החנוכה, במהלכו נפטר רבי חיים מטשערנוביץ, יש קשר ברור למאבק בתרבות זרה המציפה את העולם. רבי חיים, הבאר מים חיים, מכבה את האש הזרה ושומר על גחלת ישראל סבא

 

  • הדפסה

רבי חיים טירר, הידוע בשם ספרו "באר מים חיים", היה מגדולי החסידות ותלמידו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. נולד בשנת תק"ו לאביו ר' שלמה, תלמידו של רבי נחמן מהורודנקה. בשנת תקמ"ב התבקש הבאר מים חיים לכהן כרב בטשערנוביץ, שם שימש ברבנות שנים רבות. עם סיפוח חבל בוקובינה על ידי האימפריה האוסטרית ולאחר שנאבק עם השלטונות האוסטריים למען יהודי ווינה שגורשו אז, עזב הצדיק את תפקידו בטשערנוביץ כדי לעלות לארץ ישראל. לאחר שעבר את הגבול אל נסיכות מולדובה שימש כרב בבוטושאן ומאוחר יותר בקישינב, ולארץ ישראל הגיע רק בתקע"ג שם קבע את מושבו בצפת. נפטר בכ"ז כסלו תקע"ח, נר שלישי של חנוכה, ונטמן בבית הקברות העתיק בצפת.

כשהגיע רבי חיים לטשערנוביץ, מצא פרצה גדולה מאד בגדרי הקדושה: בכל שבת, בבית הכנסת המרכזי של טשערנוביץ,  רקדו גברים ונשים יחד בתוך בית הכנסת וקראו לכך 'ענג שבת'...
 כבר בשבת הראשונה דרש רבי חיים: מיניתם אותי לרב הקהילה, אם כך מעכשיו המנהג הרע הזה בטל! באו ראשי הקהילה והתאוננו: איך אפשר לבטל את העונג שבת לקהילה שלמה? כששמע את הטענות נעשה הצדיק רציני מאד, והבטיח: אם תסכימו לבטל את המנהג הזה, לא תהיה שרפה בעיר. השרפות היו מכת מדינה באותו אזור המלא בבתי עץ, ועיירות שלמות יכלו לעלות בעשן. הבטחה כזו הייתה פיתוי חזק, והקהילה התחייבה לשמור על תקנת הרב.
כל זמן כהונתו של הבאר מים חיים, במשך כארבעים-חמשים שנים, לא פרצה שריפה בטשערנוביץ. אפילו שלושים שנה אחרי פטירתו, כל עוד נשמרה התקנה, היתה העיר מוגנת מן האש. כעבור שבעים שנה קם דור חדש "אשר לא ידע את יוסף", וחידש את הריקודים. למחרת פרצה שריפה עזה בעיירה, והבתים כולם הפכו לאפר.

בניגוד למצטייר מתוך רוב הסיפורים, גם בעיירה הישנה היו יהודים מכל הסוגים. יראי שמיים יותר ופחות, יושבי בית ואנשי העולם הגדול. דווקא משום כך, אנחנו יכולים ללמוד הרבה מן הסיפור הזה. אמנם שריפות הן עניין פחות נפוץ בדורנו, אבל יישובים יהודיים עדיין יכולים להימחק כליל בעקבות 'שרפה מודרנית' בדמות גחמה שלטונית: ימית, גוש קטיף ועמונה הן דוגמאות ידועות, וכמותם עוד רבים. על פי סיפור זה, הפריצות הפושה בארץ היא הגורם לפריצת השרפות [גם אם לא במקומות בהם היא נוכחת]. "איש ואשה זכו שכינה ביניהם, לא זכו אש אוכלתן".

אך לא רק הרס היישובים קשור לכך. המלחמה המתמשכת עם בני ישמעאל בכלל, שֹרשה בפגם הברית. כך נכתב בזוהר הקדוש כי כל זמן ששמירת הברית לקויה בעם ישראל, בני ישמעאל (המלים עצמם באופן חלקי) יכולים לקטרג על אחיזתם בארץ. אכן, זוהי גם התדמית שהם מציגים כלפי חוץ, כלוחמי מלחמת קֹדש נגד תרבות המערב.

כמובן, אם המאבק של דורנו שֹרשו בחסרון זה, הרי שיש לנו עניין מיוחד בתיקונו. ככלל, בחסידות חב"ד, בניגוד לחצרות חסידיות אחרות, ראו את הסחת הדעת כעיקר המאבק בעניין זה, ואת המאבק הגלוי והמודע ראו כמעצים את הבעיה יותר משפותר אותה. אך לעתים, כמו בדורנו אנו, ששֹרשן של כל בעיות הציבור נעוץ בפגם הברית, יש להתייחס לבעיה גם בצורה ישירה. אדם המנסה להשתחרר ממחשבות שליליות, אכן לא יצליח לפעול דבר במאבק ישיר נגדן. אך אדם הרוצה לפעול לתיקון הכלל מתוך רחמנות ואהבת ישראל, צריך להבין את שֹרש הבעיות ולטפל בהן.

לחג החנוכה, במהלכו נפטר רבי חיים מטשערנוביץ, יש קשר ברור למאבק בתרבות זרה המציפה את העולם. אך גם השרפה קשורה לחג, בהקשר מעניין במיוחד: בפעם היחידה בה מוזכר נר חנוכה במשנה, הוא מוזכר כגורם לשריפות... מהו הקשר הפנימי בין הדברים?

במדרש מוזכר כי הדבר המרכזי שעורר את מתתיהו ובניו לצאת למלחמה, היה גזירת היוונים על חילול בנות ישראל. בתו של מתתיהו נלקחה להגמון, אך אחיה סירבו להשלים עם הגזירה והרגו אותו ואת אנשיו. עיקר הקנאות היהודית, מימות שמעון ולוי, דרך פנחס ועד ימינו, נסובה סביב עניין זה. יקוד אש הקֹדש של החשמונאים, הוא השריפה הפורצת מנר החנוכה וקוראת לנו לפעול למען קדושת העם, אך הפעם לא באש ובחרב, כי אם ברוח ה'מוסיף והולך' של נרות חנוכה, עלינו להוסיף עוד ועוד יהודים למעגל הרוקד סביב אש הקֹדש.

 

  • הדפסה