ה'אוהב ישראל' מאפטא | מצה ומריבה

ההנהגות של האוהב ישראל בנוגע למאכלים מתמיהות במבט ראשון אבל העמקה בדמות המופלאה ממתיקה את הרושם הראשוני ומשאירה טעם של עוד

רבי אברהם יהושע העשיל נולד בשנת תק"ח לאביו רבי שמואל, אב"ד וראש ישיבה בניישטאט. לאחר חתונתו התמנה לרב בעיירה קולבסוב שבגליציה, ובזמן כהונתו ביקרו בעיר רבי לוי יצחק מברדיטשב ורבי משה לייב מסאסוב והשפיעו עליו להתקרב לחסידות. כחסיד, נסע בתחילה לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב, ולאחר מכן החל לנסוע לרבי אלימלך מליז'נסק. ר' אלימלך אהבו וקירבו, והוא נחשב לאחד מארבעת יורשיו שלכל אחד מהם מסר, כשהסתלק מן העולם, אחד מכוחותיו: את עיניו נתן לחוזה מלובלין, את מחו נתן לרבי מנחם מענדל מרימינוב, את לבו למגיד מקוז'ניץ, ואת פיו ל'אוהב ישראל' מאפטא. בשנת תקמ"ו החלו חסידים להתקבץ בקולבסוב, ובשנת תק"ס החל לכהן כרב באפטא שבפולין, שם יסד בית מדרש חסידי. על כסא הרבנות באפטא ישב במשך שמונה שנים, אולם לפי בקשתו נקרא שמו על שמה. בשנת תקס"ט החל לכהן כרב העיר יאסי, ומכיוון שהעיר היתה העיר היהודית הראשית ברומניה, הפך ר' אברהם יהושע לכהן כמעין רב ראשי ליהדות רומניה. בשנת תקע"ג נפטר רבי ברוך ממז'יבוז', ור' אברהם יהושע החל לכהן שם כאדמו"ר. בשנת תקע"ה, נשאר האדמו"ר הותיק ביותר באירופה (לאחר שנפטרו שלושת חביריו תלמידי ר' אלימלך), והוא נחשב לזקן צדיקי הדור בחסידות. נפטר בה' בניסן תקפ"ה ונטמן במזיבוז' באֹהל הבעל שם טוב.

בעל ה"תורת חיים" מקוסוב, הגיע פעם לשבות אצל הרה"ק מאפטא זי"ע. המנהג היה אצל הרה"ק מאפטא, שכאשר טעם בערב שבת 'טועמיה' ממאכלי השבת, היו מכניסים לחדרו רק איש אחד. באותו ערב שבת, זכה ה"תורת חיים" להיות נוכח בחדרו של הצדיק. ה"תורת חיים" ראה שמגישים להרה"ק מאפטא קערת דגים, וחשב לעצמו שהצדיק וודאי יטעם מעט מן הקערה ויותיר את הרוב. אך מה התפלא בראותו שהרבי אוכל את כל מה שהיה בקערה. כך היה גם כאשר הגישו את קערת המרק וכך גם במאכלים הבאים. פליאתו של ה"תורת חיים" גברה: איך יהא הרבי מסוגל לאכול בסעודת ליל שבת, אם הוא אוכל כה הרבה ב'טועמיה'?... אולם בליל שבת, כאשר ראה ה"תורת חיים" את עבודת הקודש של הרבי בסעודה ואת כמויות אכילתו, הבין שהסעודה של ערב שבת היתה אמנם בבחינת 'טועמיה'...

האוהב ישראל מאפטא נודע בעבודת האכילה שלו, שצדיקי דורו שיבחו מאוד. בספרו 'אוהב ישראל' כתב הצדיק: "כשאדם משליך תאותו אחרי גיוו ואינו משגיח על גשמיות המאכל, אלא על כל מוצא פי ה', על חיות הרוחני המובלע בהמאכל ההוא ומעלה הניצוצות הקדושים שבתוך המאכל וכו', אז האכילה זאת נחשבת לעבודה במקום קרבן, והשולחן דומה למזבח שהוא מכפר כיון שאכילתו בקדושה". בקרבנות, בניגוד לבשר תאווה סתם, אכן ראוי להרבות. אולי בשל כך, מסופר כי הורה לעשות את ארונו מהשולחן שאכל עליו בקדושה.

עד שמלאו לו שלושים ושש נהג הצדיק לצום רבות, ורק לאחר מכן החל לאכול. גם בכך, כמובן, כרוך סיפור: פעם חלה הרבי מאפטא עד שנטה למות, וראה מאכלים שונים שתובעים אותו על שלא אכל מהם והעלה אותם. השיב הרב מאפטא: ירא אני פן תזיק לי האכילה, משום שאיני מורגל בה כבר זמן ניכר. הבטיחו לו אפוא משמיים שלא ינזק מהאכילה. שוב אמר: ירא אני שלא אנזק ברוחניות. הבטיחו לו גם על זאת, ומאז החל לאכול. עם זאת, 'השליך' כל כך את תאוותו, עד שהעיד כי "בכל מאכלי מרגיש אני טעם עפר ממש, מאז למדתי מרבי אלימלך את כוונת האכילה".

אם בכל השנה הייתה האכילה עניין גדול, אכילת המצה בליל הסדר בוודאי זכתה ליחס מיוחד. כשאפו מצות בעיר, סגר הרבי מאפטא את דלתו בפני החסידים ועסק באפיית המצות בדרכו שלו: על אף שבפועל לא ביקר במאפייה פעמים רבות, חש הרבי אחריות על האפייה ושמר מרחוק על מצותיהם של בני העיר. השמירה הרוחנית הזו העסיקה אותו מאוד, ומנעה ממנו לקבל פתקאות.

אמנם, יותר משהיה 'בעל עבודה' העיד על עצמו הצדיק שהמִדה בה יוכל להתפאר לפני בי"ד של מעלה היא אהבת ישראל שלו, וכך גם נזכר שמו, על שם ספרו הנודע, ה'אוהב ישראל':

פעם, אחרי פסח, באו זוג אל ה'אוהב ישראל' מאפטא ואמרו שברצונם להתגרש. מדוע? הבעל חסיד ומקפיד על 'שרויה' בפסח ואילו אשתו, שלא גדלה בבית חסידי, לא מסכימה לקבל על עצמה הידור זה. אמר הרבי מאפטא: אספר לכם מה שהיה אצלי בפסח השנה. הכנתי לעצמי מצות שמורות ומהודרות לליל הסדר, ובערב החג אשתי לקחה בטעות את המצות השמורות ונתנה אותם לאחד העניים שהיה זקוק למצות. כשהבינה אשתי מה קרה, נבהלה, ולכן לקחה מצות פשוטות והניחה אותן באותו מקום שהיו המצות השמורות. אמר הרבי מאפטא, חושבים אתם שלא הרגשתי בכך? הן ברוח הקדש ראיתי מה קרה, אך לא אמרתי דבר כדי שלא יהיה כעס בבית. וסיים הרבי: אם אני אכלתי השנה מצות פשוטות במקום מצות שמורות, בלי להקפיד, גם אתה יכול להסתדר עם אשתך שלא מקפידה על 'שרויה'.

ה'אוהב ישראל', שירש מרבי אלימלך את כח הפה, ידע לאכול וידע גם לדבר. יש לומר שכח האכילה שייך לשמו אברהם, עליו נאמר "אנכי מגן לך", וכנודע מרבי מאיר מפרמישלן שאברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים גדול, ביקש מהקב"ה שיתן לו בטן [מגן-מאגען באידיש] טובה, על מנת שיוכל לאכול עם כל אורח ואורח ובכך לקיים המצוה בהידור. ואילו כח הדיבור שייך לשם יהושע, עליו נאמר "דבר אחד לדור", מנהיג מלשון דיבור. מכל מקום, בסיפורנו מסתבר שידע גם לשתוק. "משקולת זהב בפיו", התבטא עליו אחד הצדיקים, "והוא שוקל בה כל מילה שהוא מוציא ממנו". בשתיקתו מלמד הצדיק, כי האחדות והשלום אפשריים רק כשלא מקפידים יותר מדי. זו אחת הסיבות לכך, שזמן 'סעודת משיח' שחוגגים החסידים הוא באחרון של פסח (או בסוף היום השביעי כשהסעודה גולשת למוצאי החג): באחרון של פסח נוהגים לאכול שרויה. סעודתו של המשיח, ביאת המשיח תלויה באחדות בין היהודים, ועל סעודתו להיות כזו שכל היהודים, המחמירים ואלה שלא, יוכלו להשתתף בה יחד.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION