רבי יצחק אברבנאל | לי הכסף

רבי יצחק אברבנאל ידע תלאות רבות במשך חייו - בגופו (ע"י גירושים שונים ומשונים) ובממונו. עם זאת לא פסק להיות בעל צדקה גדול.

רבי (דון) יצחק אברבנאל נולד בשנת קצ"ז בערך לאביו רבי יהודה אברבנאל, ששימש כשר האוצר של פורטוגל. הוא למד תורה מרבו המובהק רבי יוסף בן אברהם חיון, ובנוסף למד פילוסופיה אצל רבי יוסף אבן שם טוב לפי הספרים שהיו ידועים בימיו. בנערותו, חיבר את הספר "עטרת זקנים", הכולל ביאור לפרשת "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ" שבפרשת כי תשא, ואת הספר "צורת היסודות" על טבע העולם ויסודות הדת. מלבד היותו תלמיד חכם ומחבר פורה, נודע רבי יצחק כבעל חסד גדול. בין השאר, סייע לפדיון 250 שבויים יהודים, אסף כסף למענם ודאג למחסורם במשך שנתיים, עד שנקלטו בספרד. הוא החל לכתוב פירוש לספר דברים בשם "מרכבת המשנה", אך נאלץ לעזוב את עבודתו הספרותית בגלל בחירתו לממלא מקום אביו על ידי אפונסו החמישי, מלך פורטוגל. בשנת רמ"ג העלילו עליו כי הוא עומד לבגוד בפורטוגל, והוא מצא מקלט בטולדו שבספרד. משם ניסה להסביר למלך פורטוגל את חפותו, אך המלך לא נענה והחרים את כל רכושו. באותה התקופה שב אל פירושו לתנ"ך, וסיים את פירושיו ליהושע, שופטים ושמואל. במהלך חיבור פירושו לספר מלכים, נקרא על ידי פרננדו מלך אראגון ואיזבלה מלכת קסטיליה, לתפקיד שר האוצר של הממלכות קסטיליה ואראגון. בתפקיד זה שירת שמונה שנים. הוא השתדל אצל הזוג המלכותי לביטול גזירת גירוש ספרד ואף הציע מתת סתר, ולשווא. עם גירוש ספרד גלה עם משפחתו לאיטליה, וגם שם מונה לשר האוצר. בשנת רנ"ו נאלץ להימלט לסיציליה וכל רכושו הוחרם. בהמשך הגיע לאי קורפו ללא כל רכוש, ובערב פסח סיים את כתיבת ספרו "זבח פסח". בשנת רס"ח נקרא לוונציה, לפשר בין מנהיגי העיר ובין סוחרי פורטוגל, ושם נפטר בגיל 71, ביום י"ט בסיון. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הישן בפדובה.

בימי פרדיננד השני מלך ספרד, שימש רבי יצחק אברבנאל בתפקיד שר האוצר והיועץ הכלכלי של הממלכה. קנאתם הגלויה והסמויה של אנשי החצר, הובילה למסע הסתה שהתנהל מאחורי גבו, בו העלילו עליו שמעל בתפקידו וגנב מהקופה הציבורית.בעקבות האווירה הציבורית, ציווה המלך על יועצו השר, רבי יצחק אברבנאל, להעביר לידיו דין וחשבון מדויק על הנכסים האישיים שצבר במשך השנים.
בדין וחשבון שהגיש השר היהודי נטען כי שוויים של כל נכסיו הפרטיים מסתכם בסך של מאה אלף דוקטים. הסכום היה נראה מגוחך, משום שרק ביתו של השר בלבד היה שווה שלוש מאות אלף דוקטים.לאור החשבון המוטעה שהגיש רבי יצחק אברבנאל ציוה המלך להלאים את כל נכסיו ולהעבירם לאוצר המדינה עד לבירור העניין בבית המשפט. במהלך הדיון בבית המשפט, נתבקש רבי יצחק אברבנאל לומר דברים להגנתו: "ברשות הוד רוממותו אדוני המלך", פתח רבי יצחק אברבנאל את דבריו, "המלך ביקש ממני להגיש חשבון כולל על שווי נכסיי הפרטיים, ואכן הגשתי דו"ח על סך מאה אלף דוקטים. עלי להדגיש, כי החשבון שהגשתי הוא פירוט מדויק של הנכסים שהם באמת שלי.מדובר בסיכום כולל של כל סכומי הכסף שחילקתי לעניים במשך השנים, בסכומים שהשתמשתי כדי להיטיב לאחרים. רק הכסף הזה הוא באמת שלי, רק את הכסף הזה אף אדם בעולם - גם אדוני המלך - לא יוכל לקחת אותו ממני, מכיוון שהוא שלי בלבד, והוא נזקף אך ורק לזכותי. שאר הנכסים אינם באמת שלי, הלא ראיתם איך בין לילה איבדתי אותם והם הולאמו לטובת קופת הממלכה...".

מקור דברי רבי יצחק, המחשיב את הכספים שהוציא לצדקה, ורק אותם, דווקא כהכנסות, הוא בדברי מונבז מלך חדייב. זהו אחד הסיפורים המדהימים בחייו של המלך-הגר הידוע, בו בזבז את כל אוצרות המלוכה לצדקה באומרו: אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי. מכיוון שללא ספק שימש המלך מונבז כהשראה לשר רבי יצחק אברבנאל, נעמיק בדבריו הנפלאים כלשונם:

תנו רבנן: מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם?! אמר להם: אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף". אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר "צדק ומשפט מכון כסאך". אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות, שנאמר "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם". אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, שנאמר "ולך תהיה צדקה". אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך" (בבא בתרא יא, א).

תשובת המלך למשפחתו מורכבת מששה חלקים, וכל אחד מהם מקביל לספירה אחרת. בספירת החכמה: "אבותי גנזו לאחרים, אני גנזתי לעצמי". בנדיבות המוחלטת שלו, זכה מונבז ל'אור המאיר לעצמו' של החכמה. המעשה שאיש בסביבתו אינו מבין, קשור לחוכמתו הגנוזה של ה' עצמו. בספירת הבינה: "אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא". הבינה היא כבר 'אור המאיר לזולתו', וממנה זיו השכינה וגילוי האלוקות שבעולם הבא. הדעת: "אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות". גניזת הנפשות כפשוטה היא הצלת חייהם של הנזקקים, אך אפשר לפרש אותה באופן המתאים לספירת הדעת, שעניינה קשר וחיבור אישי. במעשיו זכה המלך לחיבת כולם, ו'עשה נפשות' רבות לידידים אוהבים. בכך השלים מונבז גם את נפשו שלו, שהרי "בלא דעת – נפש לא טוב" והיכולת להתקשר לחברים טובים מגיעה מדעת מתוקנת.

לאחר הדעת, וכמימוש שלה, מגיעה התפארת: "אבותי גנזו בארץ ואני גנזתי בשמים". 'שמים' הוא כינויה של מידת התפארת בקבלה, מידת הרחמים. כאן מסביר המלך כי בעוד אבותיו פעלו מתוך אינטרס ארצי וצר, מגמתו להזדהות עם רחמי ה' וללכת בדרכיו – ברחמנות אין סופית. לאחר הרחמנות באה זריעת הצדקה ב'מקום שעושה פירות' חיים, בניגוד לכסף המת ששכב במרתפי אבותיו. עשיית הפירות ופירי הפירות, עד אין סוף, שייכת כמובן לספירת היסוד בקבלה (ונציין, כי המתכת המשויכת בקבלה ליסוד היא 'כסף חי' [=כספית]). הספירה האחרונה, המלכות, היא גניזת האוצר במקום שאין לאדם אחר שליטה וממלכה בו. כדברי האברבנאל, אפילו המלך אינו יכול לגעת בכספי הצדקה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION