רבי בעריש מביאלא | למען יאריכון ימיך

רבי דוב בעריש לנדא מביאלא נולד בשנת תק”פ לאביו רבי אברהם לנדא,'הגאון מטשכנוב'. בתחילת דרכו הסתופף בצל הרבי הזקן מווארקי, אך כבר אז השתייך לחבורה הקדושה שסבבה את בנו רבי מנחם מענדל. אחרי הסתלקות הרבי הזקן התמסר בלב ונפש לרבי מנחם מענדל, עד הסתלקותו בשנת תרכ”ח. לאחר מכן הנהיג עדה בביאלא כשמונה שנים, עד לפטירתו בכ”ה סיון תרל”ו. ממנו יצאו השושלות החסידיות אלכסנדר (מתלמידו) וסטריקוב (מבנו).

החבריא קדישא של פשיסחא, ובפרט בתי ווארקי ואמשינוב, נודעו ביכולת לשתות כמויות אדירות של משקה חריף – בלי שהדבר ישפיע על צלילות הדעת שלהם. אצל רבי בעריש, בא הדבר לביטוי מופלא בליל הסדר:

מרן זי"ע (רבי יצחק מאמשינוב) סיפר, שראה את הכוס שהשתמש הרה"ק מביאלא לצורך ד' כוסות שהיתה גדולה מאד. וכלשונו: "עס איז אריין דארט דריי פערטל פלאש וויין" [= הכוס החזיקה כשלושת רבעי בקבוק יין].

בהשקפה ראשונה, כוסו של ר' בעריש נראית כמתאימה לפורים, לא לפסח... ובכל זאת, איננו עוסקים כאן בסתם שתיה. מהו, אם כן, הסוד המסתתר בכוסות היין?

ראשית, שמחת החג הגדולה שהדבר מבטא, פורצת את הגבולות הרגילים של חגיגיות מאופקת. שמחה משוחררת כזו ב"זמן חרותנו" מעידה על יכולתו של ר' בעריש להתרומם מעל המציאות העגומה של הגלות בה אנו שרויים, ולראות את גאולת מצרים כ"אם כל הגאולות" המצמיחה מתוכה את הגאולה האמיתית והשלמה.

אכן פנימיות מוחין דאמא, ספירת הבינה, היא השמחה. גם היין המשמח מזוהה עם הבינה בקבלה ובחסידות, כשההתבוננות הפנימית נקראת "יינה של תורה", ועליה נאמר "נכנס יין יצא סוד". לעומק העניין ניתן לרדת בעזרת כינוי נוסף לבינה: 'עלמא דחירו' [עולם החירות]. כאשר מסוגלים להבין דבר מתוך דבר, ולא כבולים לתפיסה הראשונית של המציאות, מגלים את הסוד המשמח הטמון בתורה ובעולם כ"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית".

בהקשר זה נזכיר את מאמר חז"ל כי בסעודת הלוויתן יברך על יין זה דוד מלכא משיחא. כוסו תהיה גדולה במיוחד, ותכיל רכ"א לוגין (יותר משבעים ושישה ליטרים)! כנראה שכוס זו היוותה את ההשראה לכוסו העצומה של ר' בעריש... מה שנראה כאיבוד הדעת הוא בעצם הסתכלות עמוקה פנימה, ומכניסת היין של ליל הסדר יוצא סוד כוס הישועה.

***

דרכו של הרב הקדוש רבי בעריש מביאלא היה להתפלל מאוחר ביותר, ושהה מאד בתפלתו, עד שכשסיים כמעט חשכה לילה, והיה טועם אז פת שחרית עם כוס יי"ש חזק מאד- "קוואטירע שפערטר" [שאין בדוגמתו בימינו], ולאחר מכן היה לומד כל הלילה בעמידה, שהיה לו חומרא ללמוד בעמידה, "און דער קאפ האט געארבעט" [= וראשו פעל כדבעי].

סדר היום שייך תמיד לגבורה המצמצמת והמסדרת, ואצל רבי בעריש על אחת כמה וכמה: בתפילתו ובהכנות אליה עובד ר' בעריש משעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב. את הלילה הוא מבלה בלימוד, ודווקא בעמידה. הדבר היחיד במהלך היום שדומה במשהו למנוחה, הוא אכילת מעט לחם ושתית כוס משקה שהייתה ממוטטת כל אדם ממוצע. אפשר לומר כי ר' בעריש הרחיב ככל יכולתו את הוראת השולחן ערוך "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו".

בעוד סדר העבודה שתיארנו שייך לגבורה, כיבוד אב ואם הוא הופעה של חסד. גם ביחס לחלק השני של המצווה, מורא אב ואם, אך גם בפני עצמה: בעשרת הדברות מכוונת מצות "כבד את אביך ואת אמך" כנגד החסד (כשאין כאן המקום להאריך בפרטי ההקבלה), והיא החותמת את הלוח הימני השייך לצד החסדים שבלוחות. מה עניין כיבוד הורים לעבודתו של רבי בעריש? מפני שדווקא על רקע הגבורה שבסדר היום, בולטת החריגה שלו כאשר בקר את אביו, מגדולי ישראל בדורו:

כאמור, היה מסיים תפלתו עם חשיכה. כאשר נסע אל אביו הרה"ק רבי אברהם מטשעכנוב – התפלל אז בזמנו לכבודו, וכך נשאר לו 'יום ארוך'. ופירש בזה הפסוק "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" – אם תכבד את אביך, נמצא שתתפלל תפלה בזמנה, וממילא "יאריכון ימיך", שהימים ארוכים...

כאשר ביקר רבי בעריש את אביו, שדרכו בקודש היתה שונה משלו, צמצם את גבורתו הגדולה למען כבוד אביו. היכולת לכבוש את סדר היום הרגיל היא יכולת הגבור לכבוש את גבורתו עצמה ולהכפיף אותה לקו הימין – זו תכלית התיקון של "לאכללא שמאלא בימינא".

התוצאה מהצעד הזה הייתה יום ארוך ומלא פעילות, שמן הסתם משמח את האב אף יותר מעצם התפילה בזמנה: סוף סוף יוצא משהו מהילד... רבי בעריש איש הגבורה עובד בדרך כלל על ידי התפילה המעלה ומקשרת את העולם לבוראו, אך על ידי כיבוד אביו יכול הוא לפעול יותר במעשים טובים המורידים מטה את השפע האלוקי - בבחינת "ואברהם [איש החסד] זקן בא בימים", כאשר כל יום הוא ארוך ומלא תוכן.

***

מרן רמ"מ [מווארקי] נסע לקוצק עם כל ה'עולם' שלו, מלבד תלמידו הרה"ק רבי בעריש מביאלא, שלא היה נוסע אתו לקוצק.

רבי בעריש, חסידו הגדול של רמ"מ מווארקי, לא היה מוכן לנסוע לרבי אחר אפילו אם רבו עצמו נוסע אליו. ההתקשרות החזקה שלו לרבו נשאה אופי אישי, כקשר של אשה לבעלה. בקשר כזה, גם אם יש רבי גדול יותר, וגם אם רבו בעצמו מקושר אליו, אין זה נוגע כלל אל החסיד: הוא אינו רוצה להינתק לרגע מהצדיק שהוא יסוד עולמו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION