המגיד מטריסק | מה מרויחים מהכלא?

עומק המסירות והאהבה שבין רבי לחסיד, ועבודת ה' ביראה לה אפשר לזכות בבית הכלא

רבי אברהם טברסקי מטריסק, בעל ה'מגן אברהם', נולד בשנת תקס"ו לאביו רבי מרדכי מטשרנוביל. אביו חיבבו מאוד ונהג לקחתו עמו למסעותיו, וכך היה עֵד מגיל צעיר ל'תיקוני הנשמות' שהיה עורך אביו. לאחר נישואיו לריקל, בת הרב יעקב אריה לייב שפירא מקובלא, התיישב בעיר טריסק שבאוקראינה ושימש בה כמגיד מישרים. לאחר פטירת אביו בכ' באייר ה'תקצ"ז, עלה על כס האדמו"רות בטריסק. רבבות חסידים הסתופפו בחצרו, וביניהם גם מגדולי האדמורי"ם בפולין שנסעו אליו עם חסידיהם. בשנת תרמ"ז, שנתיים לפני מותו, הסכים שידפיסו את ספרו 'מגן אברהם' הכולל דרושים על התורה בדרך החסידות שנרשמו בידי חסידיו. הספר הודפס לראשונה  בלובלין ונתקבל כספר יסוד בחסידות טריסק-טשרנוביל ובחסידות הכללית כולה. רבי אברהם נפטר בב' בתמוז ה'תרמ"ט, ונקבר בעירו טריסק. מקובל בשם בנו רבי מרדכי, כי ב' תמוז הוא יום גדול לקבלת התפילות, והרמז: ב' פעמים 'תמוז', בגימטריא שקוצי"ת – ר"ת "שועתנו קבל ושמע צעקתנו".

 אחד מחסידי המגיד מטריסק, בעל המגן אברהם, בקר בסדיגורא ונכנס לויכוח סוער עם אחד מחסידי הרה"ק מרוז'ין. כדרך החסידים התווכחו איזה רבי יותר גדול, והויכוח הגיע לטונים מאד גבוהים.
אותו חסיד רוז'ין בטל לגמרי את הרבי מטריסק. רבי ישראל מרוז'ין היה מקובל בדורו כ'הרבי של הרביים', הרבי הכי גדול בחסידות פולין, ואפילו בחב"ד כינו רק אותו 'דער הייליגע רוז'יניער' [הרוז'ינער הקדוש]. קשר הדוק היה בינו לבין אדמו"ר הצמח צדק, עד שהמשכיל הכי גדול, רבי אייזיק מהומיל, כמעט נסחף אחריו כאשר הצ"צ שלח אותו אליו בעניני הכלל. בכל אופן, אותו חסיד רוז'ין בטל לגמרי את הרבי מטריסק, מה שקומם מאוד את החסיד האורח.
הויכוח התרחש בבית המדרש לאחר תפילת שחרית, כשהיו עטופים בטלית ועטורים בתפלין. החסיד מטריסק, כשהתחמם מאד, החזיק בתפלין של ראש שלו ונשבע שהרבי שלי גדול כמו הרבי שלך, לא נופל מהרבי שלך. כך נשבע בנקיטת התפלין של ראש. כאן נגמר הפרק הזה של הסיפור, ואותו חסיד טריסק המשיך לדרכו.
פתאום המצפון של אותו חסיד התחיל לנקוף: מה זאת אומרת? איך אני יכול להשבע בשם שמים (כנראה הוציא שם שמים) ובתפלין שלי?! אני יודע מי יותר גדול שאני יכול להשבע בתפלין? אולי עשיתי עבירה? סימן שהחסיד הזה היה באמת ירא שמים. כמה הוא היה חסיד זה כבר ספק... אבל ירא שמים הוא היה. האיחול המקובל אצל הרבי מליובאוויטש הוא קודם כל שתהיה חסיד, אחר כך ירא שמים ואחר כך למדן.
מה עושים במקרה כזה, כשהבטן מתחילה להתהפך? הולכים לרבי ומספרים לו את הסיפור. גם זה נשמע קצת מוזר ומחודש, אבל ככה הוא החליט שצריך לעשות. הוא נוסע לרבי שלו, המגיד מטריסק, ומספר לו את כל הסיפור – מספר לו שבסוף נשבעתי בתפלין שלי שאתה גדול כמו הרבי מסדיגורא (הרוז'ינער). הרבי שמע אותו וחצי הרגיע אותו. דע לך, אמר לו, במדת האהבה, עבודת ה' מאהבה, אני גדול כמוהו. אבל במדת היראה הוא גדול ממני. למה? כי הוא ישב בבית הסהר [הרוז'ינער ישב הרבה זמן בבית סהר, כשנתיים. הוא היה צריך לברוח מרוסיה, וכך הגיע לסדיגורא שבאוסטריה, ועדיין רדפו אותו]. היות שישב בבית הסהר הוא קנה לעצמו את מדת היראה, ואני לא זכיתי לזה.
לא עבר זמן רב, עד שעצרו את המגיד מטריסק ושמו אותו בבית סהר לתקופה קצרה, וגם הסתירו את מקומו בכדי שהחסידים (שהיו ביניהם בעלי השפעה בממשלה) לא יוכלו לפעול למען שחרורו. בסופו של דבר החסידים גילו שהוא נמצא בכלא בסלוויטא, ואז חשובי החסידים שלו הלכו ואכן הפעילו את קשריהם בממשלה ופעלו שיוציאו אותו. כשיצא סיפר הרבי, שה' עשה זאת בהשגחה פרטית כדי ששבועת החסיד שלו לא תהיה לשוא.

שני דברים מרכזיים מלמד המגיד מטריסק בסיפור: עומק המסירות והאהבה שבין רבי לחסיד, ועבודת ה' ביראה לה אפשר לזכות בבית הכלא. יראת שמים 'פשוטה' של הרגשת נוכחות ה' וציות לו, ודאי לא חסרה לאף צדיק. היראה המיוחדת שבסיפורנו היא ודאי יראה עילאה, ביטול במציאות. בחסידות מדמים אותה ליראה שחש האדם לנוכח צדיק או חכם גדול, בה כל תחושה אחרת נמחקת מפני הכרת הפער בינו לבין הירא. יראה כזו נעלה גם מאהבת ה', בכך שהירא שוכח את עצמו לחלוטין ונתון כולו במושא היראה. (מדוע דווקא בית הסוהר מסוגל לכך? אולי מפני שכאסיר נשללת מהאדם כל יכולת פעולה ממשית במציאות. כך הוא נותר עם חויית ההעדר והקטנות, שהצדיק יודע להפנותה למקורה – קטנותו אל מול גדלות הבורא).

בדורנו, ישנם יהודים הנמצאים במאסר או תחת הגבלות שונות בעקבות פעולה למען העם והארץ. כנראה שבמעשיהם הוכיחו את אהבתם לה' ועמו, וכעת רוצים להשלים בהם גם את מידת היראה...

ומעניין, כי יום ההילולא של הצדיק מטריסק המתעלה על ידי הכלא, חל בערב ג' תמוז: יום השחרור של הריי"ץ מן הכלא הסובייטי. אז השתחרר הריי"ץ לכעין מעצר בית בנוסח רוסיה, גלות לעיירה קוסטרומה. על יום זה התבטא חתנו הרבי, כי הוא "אתחלתא דגאולה" ביחס לשחרור המלא, שהתרחש בימים י"ב-י"ג בתמוז.

ההקבלה בין כלא לגלות ובין היציאה ממנו לגאולה, נכונה גם במישור ההפוך – הגלות היא כלא, והגאולה היא יציאה ממנו. אמנם ביחס למצב הכלל לא אהב הרבי את הביטוי "אתחלתא דגאולה", מפני שסבר כי יש בו התעלמות מבעיות המציאות הקיימת. אך בכל זאת אפשר לדמות את מצבנו כיום כמעצר ממושך בביתנו שלנו, בו אנו נתונים תחת השגחה מתמדת. אומות העולם מבחוץ ואחים תועים מבפנים משליטים את משטר התקינות הפוליטית, והיכולת להתבטא [בדיבור או במעשה] מוגבלת מאוד. מההשוואה לג' בתמוז אפשר ללמוד כי גם זהו שלב בדרך לשחרור, ועד אז – נלמד מהמגיד מטריסק להפיק מכך את המיטב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION