קוקוריקו! סיפור לימים הנוראים

עובדה הווה בימי מורנו הבעל שם טוב, אשר היה קטרוג של כליה ר"ל על אחת הקהילות, וכשראה מורנו הבעל שם טוב את כובד המצב הרבה בתפילה ובתחנונים בראש השנה וביום הכיפורים. ויהי בעת תפילת נעילה הכירו התלמידים הקדושים בתפילת מורנו הבעל שם טוב אשר מצבו של הקטרוג הוא רציני במאוד, ויתאמצו גם הם בתפילות ותחנונים בבכיות עצומות מעומקא דלבא.
כראות מתפללי בית הכנסת בעזרת ישראל ובעזרת נשים אשר מורנו הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים מתאמצים בתפילתם, וכשומעם זעקתם בקול מר צורח בבכיות ובתחנונים, נשבר לבבם בקרבם ויבכו גם הם בתפילתם. כשראו שכבר הגיע זמן תפילת ערבית ומורנו הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים עודם עומדים על עומדם מתחזקים ומתאמצים בתפילתם, הבינו כולם כי המצב נורא הוא. ויבכו האנשים והנשים מעומק נקודת לבבם בבכיות עצומות, ויהי רעש גדול.
והנה זה כמה שנים אשר בחור עברי, בן כפר רועה צאן ובקר, בא לו לימים הנוראים לבית הכנסת של הבעש"ט. ובהיותו בור גמור, היה עומד ומקשיב ומסתכל בפני החזן באין אומר ודברים. ככפרי היה יודע לחקות בקולו את קול הבהמות, העזים, הכבשים, הציפורים והעופות, והחשוב ביניהם היה אצלו קול התרנגול בקריאתו. ויהי בראותו את ההתרגשות הגדולה אשר בבית הכנסת, ובשומעו הבכיות בעזרת ישראל ובעזרת נשים והצעקות הנוראות, הנה גם לבבו נשבר בקרבו ויקרא בקול גדול: "קוקוריקו! אבינו שבשמים, רחם!"
כשנשמע בבית הכנסת קול קורא כתרנגול, נבהלו העומדים בעזרת ישראל ונפחדו השומעות בעזרת נשים, ולא ידעו מי הוא הקורא. וכשומעם הצעקה "אבינו שבשמים, רחם!" ראו כי הבחור הכפרי השמיע קולו. אחדים מהמתפללים העומדים ליד הכפרי גערו בו להשתיקו, וחפצו לגרשו. ויאמר להם: גם אנכי יהודי, ואלקיכם הוא גם אלוק שלי! השמש הזקן ר' יוסף יוזפא הרגיע את רוחם של המתפללים, ויאמר לכפרי כי ישאר על מקומו כבתחילה.
כעבור רגעים אחדים נשמע קולו של מורנו הבעל שם טוב ואחריו התלמידים הקדושים, הממהרים לסיים את תפילת הנעילה, ופני קודשו של הבעל שם טוב נהרו מגיל. בנעימה מיוחדת התחיל מורנו הבעש"ט חזרת הש"ץ בתפילת נעילה, ובהתעוררות מיוחדת אמר את פסוקי היחוד – 'שמע ישראל', 'ברוך שם כבוד מלכותו', 'ה' הוא האלקים' – וישיר שירי שמחה.
כשבת מורנו הבעל שם טוב עם תלמידיו הקדושים בסעודת מוצאי יום הכיפורים, הואיל לספר שהיה קטרוג על עדה בישראל ר"ל, וכאשר התאמץ בתפילתו לעורר רחמי שמים עליהם פגש קטרוג גדול עליו, על אשר הוא משתדל להושיב את בני ישראל בכפרים ובפרשת דרכים, אשר יכולים ללמוד ח"ו משכניהם. כשהתחילו לבדוק במעשיהם ומצבם של אנשי הכפר, סיפר מורנו הבעל שם טוב, ראיתי שהמצב קשה מאוד והייתי בכל רע.
אך לפתע פתאום נשמע במרום קול קריאתו של בן הכפר התם: "קוקוריקו! אבינו שבשמים, רחם!" אשר קריאה תמימה זו גרמה קורת רוח למעלה עד רום המעלות, ובטלו הקטרוגים מעל העדה ומעלי.

[אוצר סיפורי חב"ד א, עמ' 29]

 

מובא בשם הבעש"ט משל שסיפר לפני התקיעות: מלך גדול, מלך מפואר, ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך. והיו צועקים, אולי ישמע האב, ולא נענו. ואמרו בלבם: שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע צעקתנו. בכן נצעק בלא דיבור. והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו: ראה והבן, כי כולנו תלויים בך.

כך הנמשל: הקב"ה שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו. ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו, אין אנו יכולים להתפלל בדיבור. נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו בקול, בלא דיבור. וראה והיזהר, כי כולנו – אנשים ונשים – תלויים בך.

עיקר ענינה של תקיעת שופר הוא הקול הפשוט, קולה של הבהמה שאין בו חיתוך אותיות ועידון הבעה. בכלל אנו מתקרבים לעניינה של הבהמה ביום הכיפורים, כרמוז בסיום ספר יונה: "אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה".

"מפני מה ישראל צועקים ואינן נענים, מפני שאינם יודעים לכוון בשם". לדרכה של תורת החסידות, מתבארים דברי חז"ל בפנימיותם: לא שם מסוים דרוש על מנת להיוושע, ולא ציורים או צירופי אותיות יכריעו את הכף. הבעיה פשוטה הרבה יותר – איננו יודעים לקרוא לה' יתברך בשמו. מכוונים כך, חושבים אחרת, אבל בנקודה העצמית לא נוגעים. אפילו הבעל שם טוב ותלמידיו כבר אינם מוצאים מילים להפיס את הקיטרוג, ודווקא מן הנקודה המגושמת ביותר, המרוחקת ביותר בבית הכנסת, באה הישועה. כשמבקשים את סוד השם האמיתי, את הזיהוי "אבינו אתה!", אי אפשר לדעת מנין ימצא פתאום. מכאן אפשר ללמוד שלעולם יצרפו הצדיקים ותלמידי החכמים אל תפילתם גם את הציבור הרחב, אנשים ונשים, יודעי ספר וכאלו שאינם.

קריאת התרנגול שהתפרצה לפתע היתה תולדה של שילוב כחות, כפי שמתאר המספר: תפילתו של הבעל שם טוב גרמה לתלמידיו להתאמץ ולמסור את נפשם בתפילתם, קולותיהם של התלמידים גרמו לאנשים הפשוטים שברון לב ולבכי, הנשים התרגשו והוסיפו גם הן את שלהן, ורק אז עלתה קריאת התרנגול וזעזעה את השמים.

בחסידות מבואר כי "כל אור חוזר, חוזר לקדמותו ממש". כל התעוררות מלמעלה נקראת 'אור ישר', השפעת אור עליון אל ניצוץ נידח ששכח את מקורו. כשפועל האור את פעולתו, מתעורר הניצוץ לשוב בכחות אדירים. תופעה זו מכונה 'אור חוזר': האובדן והמרחק העצום שבין הניצוץ האובד לבין שורשו צורבים את נשמתו, ובעוצמת מרוצתו האדירה הוא מתרומם אף הרבה למעלה ממקור האור שיצא לבקשו.

כך הוא בעבודת התשובה. כשנוכחים לדעת כמה שכחנו את שפת אבינו, מבינים שלא התורה והחכמה יושיעו אותנו. כל בניינה המורכב והמשוכלל של הנפש נפגע בחטאינו ובשכחתנו, ועתה כל שנוכל לעשות הוא להתאמץ בכל הכחות ולבקש בהם את הנקודה הפשוטה האחת שנותרה לפליטה: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". אותה בהמה רבה, דורשת את ה' אלקינו לא בזכות כלשהי אלא ברחמים פשוטים, כי אתה אבינו.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION