רבי לוי יצחק מברדיטשוב | שגעון של רב…

במה חטא רבי לוי יצחק מברדיטשוב? לתושבי פינסק יש שלוש תשובות, ואנחנו מרוויחים מהן שיעור בלתי נשכח. אהבה בוערת ויראה מבהילה, ולמה הצדיק שכח את החליפה?

רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, נודע כ'סנגורן של ישראל'.

נולד בשנת ת"ק לאביו רבי מאיר ולאמו שרה-סאשא, ונודע בצעירותו כ'עילוי מירוסלב'. אחרי חתונתו נסע למעזריטש, והסתופף בצל הרב המגיד במשך מספר שנים. רבי לוי יצחק שימש ברבנות בכמה ערים, וסבל רבות מרדיפות המתנגדים. אחרי שהועבר ממשרתו בפינסק עקב החרמות על החסידים, עבר לעיר ברדיטשוב והקים בה קהילה חסידית. דברי תורתו נקבצו בספר 'קדושת לוי'. רלוי"צ נפטר בכ"ה תשרי תק"ע ונטמן בעירו ברדיטשוב. מרוב הערצה לרבם, קהילת ברדיטשוב לא מינתה עוד רב כממלא מקומו וכל גדולי התורה שבאו אחריו כונו בתואר דיין ומורה הוראה. מתלמידיו המפורסמים: המגיד מקוז'ניץ, האשל אברהם מבוטשאטש, רבי אהרון מזיטומיר, רבי אברהם דוב מאוורוטש ועוד.

 

לפני שהקדושת לוי נתמנה להיות הרב של ברדיטשוב, היה רב בכמה ערים ועירות וביניהן בפינסק, עיר ואם בישראל. שם גרשו אותו בשלב מסוים, בבזיון הכי גדול שיכול להיות: בני העיר גרשו אותו בערב שבת, בלי יין ובלי לחם, והוא הסתובב בחוצות חסר כל עם משפחתו. מדוע? על מה גרשו אותו? מסופר שמצאו בו ג' 'עוונות חמורים', ועל שלשת העוונות האלה גרשו אותו מהעיר.
העוון הראשון: פעם אחת נכנסו אליו הביתה גדולי הקהילה, משבעת טובי העיר, וראו כוס מים על השלחן אך לא ראו אף אחד. פתאום שמעו קול שואג את ברכת "שהכל נהיה בדברו", וכעבור רגע ראו את רב העיר קופץ מתחת המטה שלו, אוחז את כוס המים ושותה. משוגנער כזה יהיה כאן הרב?! 
העוון השני: בפינסק גרו אז שני ידידים של רבי לוי יצחק: רבי שלמה מקרלין, ורבי צבי בנו של הבעל שם טוב. רבי שלמה מקרלין נעשה לבסוף רבי גדול, ואילו רבי צבי בן הבעל שם טוב נשאר כל ימיו צנוע, צדיק נסתר. הם היו נוהגים להתוועד יחד ולדבר שעות רבות, והתקשו מאוד, במיוחד הברדיטשובר, להפרד. פעם אחת, רבי צבי היה חייב לצאת ולא היה נעים לו, כי ידע כמה כואבת לברדיטשובר הפרדה. הוא חכה להזדמנות שהברדיטשובר יצטרך לקום לאיזה מקום, ובאותו רגע שהוא קם הוא יצא והסתלק מהבית. כשרבי לוי יצחק חזר לחדר, ופתאום ראה שרבי צבי לא נמצא, הוא נבהל והצטער מאד. פתח הברדיטשובר את הדלת ורץ לרחוב בצעקה: "צבי, לאן נעלמת? היכן אתה? חזור!" מרוב בהילות הוא לא לבש את המעיל העליון, יצא בטלית הקטן שלו. כל הקהילה ראתה איך הרב יוצא עם הפיג'מה, עם טלית קטן בלי בגד עליון, בלי צורה. זה העוון השני שלו.
העוון השלישי, שנתפס בקהילה כ'הפרת חוזה' והכריע את הכף לרעתו: כאשר התקבל רבי לוי יצחק להיות רב בפינסק, התנו איתו בני הקהילה שכאן מתפללים נוסח אשכנז, וחלילה וחס עם מישהו משנה, נוגע בנוסח. כידוע, החסידים היו מתפללים נוסח ספרד, וזה היה אצלם ענין מאוד מהותי. בכל זאת, רבי לוי יצחק קבל את התנאי והתמנה לרב העיר. פעם אחת, בתפלת מוסף של שבת קודש, הוא עצמו עבר לפני התיבה והתפלל בהתלהבות עצומה כדרכו. כשהגיע לקדושת מוסף, ברוב התפעלות קדש, צעק "כתר". זה כבר היה ממש בלתי נסלח, ורבי לוי יצחק גורש מפינסק בחרפה.

 

ביחס למעשהו האחרון של רבי לוי יצחק, תגובת אנשי פינסק נראית מובנת (גם אם לא מידתית): הפרת את התנאי שעל פיו נשכרת? נמצא לנו רב אחר. אולם הזעזוע מהמקרים שנמנו קודם לכן, וגירוש הצדיק באופן המשפיל והמעיק ביותר שאפשר, מרמזים על משהו אחר לגמרי שהניע את מעשיהם. ממה נחרדה כל כך הקהילה המהוגנת?

אם נביט על המאפיין הכללי של שלושת הסיפורים, ושל דמותו של רבי לוי יצחק בכלל, נגלה תנועת נפש מרכזית אחת: 'למעלה מטעם ודעת'. ברכה? עם כל ההתלהבות האפשרית, ובפחד אימים הגורר הימלטות אל מתחת המיטה עד הרגע בו יש לשתות את המים. אהבת רעים? עד כלות הנפש, בלי שום התחשבות בנימוס ומלבושי כבוד. גם קדושת 'כתר' שלו, כביכול התרסה חסידית בעיר המתנגדים, היתה פרץ של אהבת ה' שלא מסוגל עוד להכלא בהסכמים.

עבור אנשים מן הישוב, פריצת גדרי השכל נראית כשיגעון מוחלט. נכון, יראת ה' היא תכונה חשובה, אבל עד כדי כך? להתחבא תחת המיטה? גם אהבת ישראל איננה דבר פסול, אבל מה עם החליפה המכובדת?... רבי לוי יצחק לא מתבונן בעצמו כדי לשים לב 'איך זה נראה'. כשמדובר בדברים שבקדושה הוא נתון כל כולו בעולם הפנימי, ברגשי אהבה והיראה העזים. אנשי פינסק שבחרו בו לרב, רצו לאמץ רק את הגאון, הרב והפוסק. בחסיד שבו הם רואים אך טירוף וסכנה, ומנסים, בחוסר הצלחה, לרסן אותו. 

לאמיתו של דבר, ההנהגה הקיצונית הזו מתבקשת כאשר מבינים את הדברים לאשורם. רבי לוי יצחק אמר על עצמו כי הוא חי את העתיד לבוא, כאשר כל העולם יבוא "במערות צורים ובמחילות עפר מפחד הוי' ומהדר גאונו". גם המונח 'אהבת נפש' הוא לא מליצה סתמית בעיניו, וקדושת "כתר" היא המלכת ה' למלך על כל הארץ – גם על פינסק... 

בכלל, המלה "כתר" עצמה מפחידה את המתנגדים השפויים, מפני שהכתר הוא חויה שלמעלה מן השכל. אך ה'קדושה' עצמה, בכל נוסח שהוא, מכוונת אליו תמיד: במדרש נאמר, כי כאשר אומרים ישראל "קדוש, קדוש, קדוש", הם יוצרים שלושה כתרים לה'. הקב"ה מניח כתר אחד בראשו, שני כתרים הוא נותן בחזרה לבניו האהובים. 

מעניין להתבונן בסדר לפיו מסופרות שלושת האפיזודות: ראשית יראת השמיים של הברדיטשובר, שנית אהבת ישראל שלו (ובפרט ידידות נפש עזה עם רבי צבי, כפי שכל אחד זקוק לחבר קרוב לחלוק עמו משברים וחוויות), ואחרונה חביבה אהבת ה' והכתרתו. ניתן להסביר, כי זהו הסדר הרצוי גם בעבודת הנפש: ראשית לקנות יראת שמים פורצת גדרות, לאחריה אהבת ישראל וחברות אמת, ועל גביהם מגיעים להכתרת ה' למעלה מטעם ודעת.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION