אדמו"ר האמצעי | ישנו בעולם

מה עושה רופא שלא מוצא סיבה למחלה? מצהיר על גורם פסיכולוגי... כשהוא מנסה גם לקבוע מהו, הסיפור מסתבך. על מה שיש ומה שלא, בימים בהם כסא מסתובב היה חלום רחוק

רבי דוב בער שניאורי, אדמו"ר האמצעי, הוא הרבי השני בשושלת חב"ד, בנו וממשיך דרכו של אדמו"ר הזקן בעל התניא. נולד בעקבות ברכתו של המגיד ממעזריטש ונקרא על שמו. נודע באריכות ובעמקות דרושי החסידות שלו וחתנו הצמח צדק התבטא עליו ש"אם היו חותכים לחותני אצבע, לא היה פורץ דם, כי אם חסידות". כאביו — אדמו"ר הזקן — אף הוא נאסר בעקבות הלשנת המתנגדים. חג הגאולה שלו מן המאסר חל ב-י' בכסלו. יום קודם כן, ט' בכסלו, הוא יום הולדתו ויום פטירתו של אדמו"ר האמצעי והתקיים בו בגלוי הפסוק "את מספר ימיך אמלא". אדמו"ר האמצעי נהג נשיאות במשך 15 שנה, ונפטר תוך כדי אמירת מאמר חסידות במילים "כי עמך מקור חיים מחיי החיים". מנוחתו כבוד בעיר ניעז'ין שבאוקראינה.

 

לפני ההסתלקות של בעל הגאולה הוא חלה, הביאו רופאים, והרופאים לא השכילו מה הבעיה שלו, מה המחלה שלו. לבסוף אמר הרופא הגדול, שמחלתו היא תשוקה לדבר שלא נמצא בעולם.  זו היתה הדיאגנוזה של הרופא הגדול [בדומה לסיפור שהתרחש כאשר הוא היה במאסר, שנה קודם לכן: אדמו"ר האמצעי דווקא קבל יחס טוב מהשלטונות (לא כמו אדמו"ר הזקן), וכשחלה במאסר, בתא, הביאו רופאים לבדוק אותו. הרופאים לא ראו שום דבר ולא הבינו מה המחלה שלו, עד שרופא אחד אמר שזו מחלה רוחנית, נפשית. כמו שהיום אומרים הרופאים, אם לא מוצאים את הסבה הגשמית, שזו בעיה נפשית. השלטונות, אף שלא רצו לשחרר אותו, הרגישו חובה לעשות משהו, ואמרו להם שמה שחסר לו הוא לומר חסידות. אם תרשו לו לומר חסידות זה ירפא אותו. כך היה, הרשו כל בקר למנין חסידים להכנס לתא של הרבי, הוא אמר דא"ח, אמר חסידות, התחזק והתרפא].
הרבי שמע שהרופא אומר ככה, שהוא משתוקק לדבר שאין במציאות, ושאל: אתה יכול לחשוב על דבר שלא נמצא במציאות? יש דבר כזה? הרופא אמר: כן, למה לא? אמר הרבי: תחשוב כעת על משהו שלא נמצא במציאות, ותראה אם אתה מסוגל. הרופא עצם עינים, חשב, ואמר: חשבתי. הרבי שאל: על מה חשבת? ענה הרופא: חשבתי שהשלחן הזה מסתובב סביב עצמו, ואין כזה דבר. הרבי אמר: מה אתה שח? יש שלחן במציאות? יש. יש גלגל שמסתובב? יש. אז לקחת את סיבוב הגלגל ושמת על השלחן וזה מה שיצא. באמת זה איזה הרכב, אבל לא משהו שלא נמצא.

לרופאים של פעם, מסתבר, היה דמיון פורה... אבל גם אם הדמיון הזה הוליד אבחנה מדויקת כמעט, לא יכל הרופא להעלות בדעתו את מושא התשוקה של הצדיק. לחסידים הדבר ברור מאליו: הרבי משתוקק לאלוקות! מה אם כן מלמדת אותנו אמרתו של אדמו"ר האמצעי?

בין הבורא לנבראים קיים פער אין סופי לכאורה כזה שאינו ניתן לגישור. אפילו משה רבנו, עליו נאמר "ותמונת ה' יביט", ראה רק את אחורי ה': את הנהגתו בעולם, ולא אותו עצמו. כך פירש אדמו"ר הזקן את הביטוי "תמונת ה'", כמתיחס לתמונת העולם השייכת לה', העולם כפי שהוא נשקף מעיניו. את ה' עצמו אי אפשר לראות, ופסוק מפורש מזכיר "כי לא ראיתם כל תמונה".

לאור זאת ניתן היה לחשוב, כי אין בינינו לבינו כל מגע. למעשה, מבחינתנו הוא יכול גם שלא להתקיים... את זאת בא אדמו"ר האמצעי, והחסידות כולה, לשלול בתוקף. ניתן לחשוב ולהתבונן אפילו בעצמות ה'. ואם כך, בוודאי שהוא ממשי!

אפשר לומר שיש כאן משחק מילים: את התמונה ש"לא ראיתם",מחליפים באמונה, ודווקא כך ניתן להראות בבירור שיש ה' בעולם. ישנו סיפור ידוע אודות הרבי הרש"ב, שהתבטא כי "כאשר אני יושב מאחורי דלת נעולה ולומד ליקוטי תורה, מתקיים אצלי 'ידעתיו הייתיו'". אמונה היא גם לשון אֹמנות, וכאשר מציירים באֹמנות זו את ההתבוננות האלוקית של החסידות, ניתן להפוך לאמתי ומוחשי גם את מה שלגבינו הוא אין מחלט.

***

השאלות ותשובות שנשלחו לכ"ק אדמו"ר האמצעי, היה מוסרם לחתנו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, והיה מעיין בהם ומסדר התשובות. קודם שנשלחו, הי' מוסרם לחותנו כ"ק אדמו"ר האמצעי, לעיין בהם אם התשובה נכונה כנהוג, ובכל התשובות הסכים כ"ק אדמו"ר האמצעי לחתנו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק.
פעם באה שאלה, וכ"ק אדמו"ר הצמח צדק סידר התשובה. והשואל דרש לענות לו בהקדם, מפני נחיצות התשובה, וכ"ק אדמו"ר האמצעי היה אז עסוק מאוד ולא היתה היכולת בידו לעיין בהתשובה. הסכים בדעתו כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, להיות שלא אירע פעם שלא יסכים עמו חותנו כ"ק אדמו"ר האמצעי, על כן שלח את התשובה ולא הגיש לחותנו שיעיין בו קודם.
לאחר זמן, שאל כ"ק אדמו"ר האמצעי לחתנו האם ענו תשובה על השאלה הנ"ל שנשאלה. ויאמר חתנו שכבר שלח את התשובה, ואמר הסיבה שלא נתן לחותנו לעיין בה. ויאמר כ"ק אדמו"ר האמצעי לחתנו להראות לו את התשובה, היינו העתקה מהנשלח, וכאשר עיין בה כ"ק אמר לחתנו שנפלה טעות בתשובה. ויראה לו המעוות, ושלא ראה דברי פוסק זה. כ"ק אדמו"ר הצמח צדק נפל ברוחו, שראה אמיתית המעוות שהראה לו. וינחם אותו חותנו ויאמר לו: אינך כהיום רבי...

ואם היה החתן רבי באותה עת, לא היה טועה? הרי ממשה רבנו, רבן של כל ישראל, למדנו כי "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות". נוסף על כך, אם להיות רבי זוהי תכונה הקשורה בנפש האדם ובמהותו, גם 'רבי בהתהוות' אמור היה להפגין תכונות של רבי. מהי אם כן כוונתו של האדמו"ר האמצעי, ה'מתיר' לחתנו לטעות כיוון שאיננו רבי עדיין?

הדבר המקנה לרבי את היכולת להכריע נכונה, הוא עצמת ביטולו לה'. ממילא כאשר יבוער הרע מן העולם ולא יהיה דבר המסתיר על הקדושה, גם טעויות בשיקול הדעת יעלמו כליל. אך בעולם הזה, גם אצל צדיק שבצדיקים, יתכן עדיין רע נעלם המטה את הדעת מן האמת. רק כאשר הרבי עולה לנשיאות, יוצאת הטעות מכלל טבע והופכת למעין 'נס'...

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION