המגיד ממעזריטש | מי אני?

איך אומרים "אני" בחסידית? יש בכלל מילה כזו? תלוי, כנראה, מי אומר... שפלות ודבקות, ענווה ותוקף, והשאיפה המשיחית של הרב המגיד

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה תלמידו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב הקדוש. בתקופת הנהגתו הצטרפו אל החסידות רוב מניין ובניין של גדולי הדור הבא. אף שבניגוד לרבו היה הרב המגיד יושב אוהל מובהק, ולא הרבה לצאת למסעות, את תלמידיו שלח למקומות רבים בפולין וליטא, ואף לגרמניה הרחוקה. החסידות שגשגה, ומטבע הדברים, גם ההתנגדות לה העמיקה. מסופר כי המגיד נפטר בעקבות המחלוקת העזה, כאשר כמה מתלמידיו השיבו מלחמה שערה והדבר עלה לו בבריאותו ולבסוף בחייו. בשנת תקל”ב פרצה במעזריטש מגפה. ר׳ זושא הביא את הרב המגיד לאניפולי, שם התגורר כשבעה חודשים עד ליום הסתלקותו בי”ט בכסלו תקל”ג. לאחר פטירתו, התפזרו תלמידיו ברחבי אירופה והפיצו את החסידות במקומם, בהניחם את יסודותיה של תנועת החסידות כפי שהיא כיום.

אחד מגדולי תלמידי הרב המגיד השתוקק פעם לשמוע דברי חסידות מפיו. קם ונסע, ואל בית הרבי הגיע באמצע הלילה. כל כך היה צמא לחסידות, שלא התחשב בשעה ודפק על חלון ביתו של רבו, ששאל: מי שם? התלמיד, שסבר בצדק כי המגיד יזהה את קולו, השיב: איך (אני)!
כשהמגיד שמע זאת, ענה לתלמידו: רק אחד יכול לומר "אני": הקב"ה, "אני אני הוא". שמע התלמיד, קיבל את שהשתוקק לו ונסע הביתה.

בתקופת הבעל שם טוב התאפיינה החסידות בעיקר בדבקות העזה והרצופה, אותה תבע מתלמידיו ומעצמו. בתורתו של המגיד ממעזריטש, גם אם הדבקות עודה נוכחת ומרכזית, מתחיל להתגלות יסוד חדש: ביטול האני. מה שבתורת הבעל שם טוב נבלע וכלול בדבקות האלוקית, מתחיל לקבל אצל תלמידו חיים ונפח משלו. כך, למשל, פירש המגיד את המשנה המפורסמת במסכת אבות: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה... כאילו מתחייב בנפשו". האילן, לדברי המגיד, הוא משל לתלמיד חכם, כך שהמפסיק ממשנתו מתפעל לא מן הנוף היפה אלא מעצמו – מה נאה האילן שאני... במחשבה זו הלומד "מפסיק ממשנתו", כלומר מפסיק את הדבקות בה', מתוך ובגלל משנתו וגאוותו בה.

כאן מהוה הביטול חיזוק והשלמה לדבקות אותה לימד הבעל שם טוב. לימוד התורה מתוך דבקות הוא עיקר העבודה, אך זו עלולה לרדת לטמיון ברגע אחד של "אני". גם ברשימות הרבי הריי"צ מובא, כי תלמידי המגיד לא השתמשו במילה האידישאית "איך" (אני), בלא לכוון שאיך עולה בגמטריא אל. מן האידיש, שפת החול, יצרו התלמידים בדבקותם שמות קודש,  ואת תודעת האני הפכו לתודעה אלוקית. בקצרה נזכיר כי תהליך המעבר מדבקות לביטול, מגיע לשיאו אצל אדמו"ר הזקן. מה שהיה אצל הבעל שם טוב נסתר ואצל הרב מגיד עמוד תווך, הפך בדור השלישי לעיקרה של עבודת ה'.

אך בנוסף לעבודה הפנימית, ביקש הרב המגיד גם להפיץ את החסידות ולחולל שינוי מהותי בעולם. בראש ובראשונה, שאפו הבעל שם טוב ותלמידיו לזרז ככל הניתן את ביאת המשיח. האם יהיה די לשם כך בדבקות וביטול?

מסופר כי בתקופה מסוימת, רצה הרב המגיד מאד מאד להביא את הגאולה. אז הוא התחיל להזיז משהו שם למעלה, עבד קשה, וכבר נעשה רעש על העניין. באו כל פמליא של מעלה, ואמרו: מה אתה מרעיש את העולמות? מי אתה בכלל, שאתה חושב להביא את המשיח? אמר להם המגיד: אני צדיק הדור, לכן לי יש את הכח להביא את הגאולה לעם ישראל עכשיו, ולא בעוד זמן. אמרו לו: מי מעיד עליך שאתה צדיק הדור? אולי לא נאמין לך? והשיב להם: תלמידי יעידו עלי שאני צדיק הדור. יצא המגיד לחבריא קדישא והושיב את כולם לפניו, ושאל אותם ישירות: האם אני צדיק הדור? מרוב בהלה והשתוממות אף אחד לא פצה את פיו, והשתתקו "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". אז הוא הסתכל בצער גדול על כולם ואמר שהפסדנו את ביאת המשיח.

מסתבר כי מלבד היסודות שהזכרנו, לעיתים ישנו צורך גם בתקיפות והבלטה עצמית: ספירת היסוד, השייכת ל"צדיק יסוד עולם", מכונה בקבלה 'חותם בולט'. כפי שאמר רבי שמעון בר יוחאי על עצמו "אנא סימנא בעלמא", אומרים צדיקי הדורות איש איש בסגנונו: אני הסימן, סמל התובע ומנחה כיצד צריך יהודי להיראות. בכל דור נצרך צדיק היכול לבטא בריש גלי את צדקותו, שיודו לו ויעידו עליו. זאת גם אם לא בכל דור יכולים התלמידים לפעול כך, דור דור ורבניו... אצל החבריא קדישא של המגיד ניתן היה לעשות זאת, אך הוחמצה השעה.

כמובן שבכדי לפעול בתוקף רב כל כך, המוכרח בכדי להביא את המשיח, על האדם להיות  מלא בדבקות וביטול המאפיינים את המגיד הקדוש. כדברי רבי נחמן מברסלב, רק ענו אמיתי כמשה רבנו יכול לכתוב בספרו "והאיש משה ענו מאוד", ועדיין להישאר כזה. התפארות הרב המגיד בצדקתו נבעה מהדבקות והביטול שבו והתאפשרה דווקא על ידם. רק במזיגה ההרמונית בין דבקות לביטול ובין שפלות לתוקף, ניתן לפעול את ביאת המשיח.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION