רבי זושא | לילה טוב, אמא!

למי אומרים לילה טוב? ואיך זה קשור לתקלות במזוזה? על כך, וגם על חייל מפוחד עד מוות, בסיפורים שלפניכם.

רבי משולם זוסיא מאניפולי נולד בשנת הת"צ לאביו רבי אליעזר ליפא ואימו מירל, והיה הבכור מבין אחיו. לרבו המגיד ממעזריטש התקרב במהלך שנות הגלות שערך יחד עם אחיו רבי אלימלך מליז'ענסק, ונעשה מהבולטים שבתלמידיו. קשר אישי נרקם בינו ובין אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, שכינה אותו "שר התורה", וביקש ממנו הסכמה לספר ה"תניא" – זאת, אף שרבי זושא השתדל להיראות כאדם פשוט. נפטר באניפולי בב' בשבט התק"ס, ועל מצבתו נכתב: "פה נטמן הקדוש... עובד אלקים באהבה והשמח ביסורים, ורבים השיב מעוון".

לפני שהיה רבי זושא הולך לישון היה אומר לקב"ה – א גוטע נאכט דיר, א גוטע נאכט אלע אידן (לילה טוב לך ה', לילה טוב לכל היהודים). הוא עצמו אמר שזה קצת חצוף, אבל הסביר: כשאוהבים את האמא אוהבים את הבנים. למי אומרים לילה טוב לפני שהולכים לישון? לאמא. הוא אומר שמותר לי לומר לה' לילה טוב, כי הוא אמא שלי – זה לא חצוף לומר כך – לילה טוב לַך ולילה טוב לכל היהודים.

אדמו"ר הזקן, ידידו של רבי זושא, מסר פתגם דומה בשם הרב המגיד ששמעו מהבעש"ט: "כאשר אוהבים את האב אוהבים את בניו". משום כך, הסביר האדמו"ר הזקן, מאהבה אמיתית לה' חייבת לנבוע אהבת ישראל. אך שוני משמעותי בין שתי האמרות: התואר החריג שייחס רבי זושא לה', "אמא"... ובאמת, אין הולם מתואר זה את השעה האימהית של ההירדמות. גם הנשמה העולה למעלה בזמן השינה, חוזרת להתעבר ביסוד אמא, רחם האם העליונה שהיא מקור הנשמות.

ההבנה שמגלה רבי זושא בתנועת הנפש הזו, ובהופעה האלוקית המולידה אותה, מקורו בקשר המיוחד שהיה לו עם אמו שלו, שבזכותה נולד. וכך היה מעשה:

באותם ימים נהגו העניים להסתובב יחד בחבורה ולקבץ נדבות. פעם הגיעה חבורת עניים לבית הוריו של רבי זושא, כשאביו של זושא היה בעבודה מחוץ לבית ורק האם שהתה בבית. בתוך אותה חבורה היה עני אחד שגם שאר העניים התרחקו ממנו, היה נמאס אצלם כי היה מוכה שחין, והיה מאד מאוס להיות בקרבתו. אמו של רבי זושא ראתה את העני הזה, רחמה עליו, ובעצמה רחצה לו את הפצעים ונתנה לו בגדים חדשים לבנים ללבוש. לפני שהעניים עזבו ברך אותה העני מוכה השחין "שתזכי לבנים כמוני". כששמעה זאת התחילה לבכות מאוד ולבה נשבר בקרבה. כששב בעלה הביתה, שחה לו את דבר המעשה. בעלה הרגיע אותה – למרות שלא ידע בוודאות, אבל הבין שאולי מדובר בצדיק נסתר – ובזכות זה נולד הרבי ר' זושא.

בזכות הטיפול האימהי בגופו הפצוע של הקבצן הקדוש, זכתה אימו של רבי זושא לבנים כמוהו. אין זה פלא, אם כך, שבנה הבכור הינו ילד של אמא, המתייחס כך גם לה' בעצמו. ברוח זו, הוא גם מכסה באהבה על כל פשע-פצע שנתקל בו אצל יהודי אחר, ולומד דרך אפילו מגנב – כמו אם, שאיננה מסוגלת לראות את חסרונותיו של בנה ורואה אך את מעלותיו, גם רבי זושא לא רואה חובה לאף יהודי (ובהתאם לכך הבינה, המפענחת את הטוב הצפון בחטא, מכונה בזוהר 'אמא').

כהערת אגב, יתכן כי סיפור זה היווה השראה לסיפורו הנפלא של רבי נחמן: "מעשה משבעה קבצנים". בשני הסיפורים מוזכרים קבצנים צדיקים, שמומם החיצוני מסתיר שלמות רוחנית נשגבת. כשם שהקבצנים במעשיית רבי נחמן מעניקים את תכונותיהם לילדים שטיפחו, הקבצן מעניק את תכונותיו לבניה של האם המטפלת בו.

***

פעם אחת בא רבי זושא לבקר חולה. לפתע יצא לפתח הבית, פנה למזוזה וגער בה, "הרי כתוב עליך ש-ד-י – שומר דלתות ישראל – איך את נותנת למחלה להיכנס אל הבית?!". ואז הוסיף ש"מה שהיה היה, אבל מכאן ואילך קיימי מה שכתוב עלייך", ונתרפא החולה.

תמימותו של רבי זושא מתבטאת בדיבור הכן והאמתי שלו, בין אם בינו לבין עצמו [כפי שמתואר בהרבה מסיפוריו] ובין בפניה ישירה לקב"ה או לנשמות הצדיקים. כאן רבי זושא פונה בתמימותו אף למזוזה בתביעה-בקשה שתעשה את תפקידה. במקרים דומים, נהגו צדיקים להורות על בדיקת המזוזה, ובעצם הניחו כי בעלי הבית לא מילאו את חובתם כלפי המצווה. רבי זושא מניח אחרת: על היהודי להיות בריא, ואם אין זה כך – יש לנזוף במזוזה. ביקור חולים, לפי הרמב"ם, הוא חלק מקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". רבי זושא לא מסתפק בהבעת החיבה הפשוטה ה"נוטלת אחד משישים מן החולי", ובביקורו תובע מן המזוזה להגן טוב יותר על הדרים בבית, עד שנוטל את החולי כולו.

***

פעם באו אנשי צבא לאניפולי, ושהו שם זמן מה. יום אחד נכנסו לבית מזיגה של יהודי, שתו והשתכרו, שברו שם כלי זכוכית והזיקו חפצים אחרים. בעל הבית התאונן לפני רבי זושא אודות הנזק שנגרם לו, ורבינו הלך עמו אל בית המזיגה.
התייצב רבי זושא מחוץ לחלון הבית וקרא בקול רם: "ובכן תן פחדך!" מיד נפלו על החיילים אימה ופחד וברחו משם. בדרך בריחתם פגעו בהמפקד שלהם, אבל לא עכבו את עצמם לחלוק לו כבוד כפי הנוהג, אלא המשיכו לרוץ מרוב פחד. עצר המפקד אחד או שנים מן הרצים, ושאל אותם מפני מה הם בורחים. סיפרו החיילים מה שעשו בבית יהודי אחד, וכיצד בא הרב והפחידם באמרו 'פקדך'... ויצו המפקד לחייליו שישלמו על מה שהזיקו.
לאחר יום או יומיים עלה המוזג לעליית ביתו, ומצא שם חייל אחד השוכב ורועד. כשראה אותו החייל פתח את פיו ושאל ברעד: "ה'פקדך' עוד נמצא פה?"...

מה בעצם הפחיד כל כך את הגויים? סגולתו של רבי זושא, שצדיקי דורו ציינו במיוחד, היא יראת השמיים שניחן בה.  "אפילו בהיכל היראה", העיד אדמו"ר הזקן, "היתה יראתו לפלא". משהו מזה נקלט בהכרח גם בלבבות האטומים ביותר, כמאמר חז"ל: "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים". כאשר התפלל-דרש רבי זושא "ובכן תן פחדך", הוא ידע במה מדובר. וכך גם הגויים...

 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION