הרבנית רבקה | ילד חלומי

"כתבו ספר תורה" אמר הסבא, ולא התכוון לוותר. למה דווקא הרבנית? ומה זה קשור לבדיחה יהודית ישנה? בזכות נשים צדקניות.

הרבנית רבקה שניאורסון נולדה בשנת תקצ"ג או תקצ"ה, לאביה הרב אהרון אלכסנדרוב משקלוב ולאמה הרבנית חיה שרה אלכסנדרוב (מאוחר יותר – זסלבסקי), בתו של אדמו"ר האמצעי. בכ"ד אייר תקצ"ז נפטר אביה ר' אהרן אלכסנדרוב. בשנת תר"ג נישאה אימה לר' אהרון זסלבסקי בן הרבנית פריידא שגידל אותה ואת אחותה בשלוש השנים הבאות. בשנת תר"ה חלתה אימה מאד, ולאחר מחלה ממושכת נפטרה בי' אדר תר"ו. ארבע שנים לאחר מכן, בי"א בניסן תר"י, נערכה חתונת אדמו"ר המהר"ש והרבנית רבקה. כרבנית הייתה דמות משמעותית בחסידות, וניהלה עניינים רבים בחצר חמיה, בעלה ובנה. היא נודעה כבעלת שמועה, ואספה משחר ילדותה סיפורים שונים, ברובם על אדמו"רי ליובאוויטש. סיפורים אלו סיפרה לנכדה הרבי הריי"צ, והם היוו חלק חשוב ממשנתו ומספריו. בט' בשבט תרע"ד, לפנות ערב, החלה לדבר ולספר רבות אודות חותנה אדמו"ר הצמח צדק ובעלה אדמו"ר המהר"ש. בבוקר י' בשבט, ביקשה מהרבי הריי"צ את הסידור, קראה קריאת שמע והתפללה תפילת שמונה עשרה, לאחר מכן הניחה את ידיה על ראש הרבי ואמרה "יישר כח פאר די [=על ה]טרחה". הרבי ניגש להניח את הסידור על מקומו, וכשחזר ראה שנפטרה. את המאמר המפורסם "באתי לגני" כתב נכדה הרבי הריי"צ על מנת לאומרו ביום היארצייט שלה – י' שבט – שהיה בסוף ליום הסתלקותו. על בסיס מאמר זה אמר הרבי את סדרת מאמרי "באתי לגני" מדי שנה בי' שבט.

כשנה לפני שנולד בנה הרבי הרש"ב,  ביום י' בכסלו שנת תר"כ, חלמה הרבנית רבקה חלום. היא ראתה את אמה, מרת חיה שרה, ואת סבה, אדמו"ר האמצעי. אִמה אמרה לה בפנים שמחות: "רבקה, את ובעלך כִתבו ספר תורה", ואדמו"ר האמצעי הוסיף: "ויהיה לכם בן טוב, ועל שמי אל תשכחו". אמה הוסיפה: "רבקה, השומעת את מה שאבי אומר לך?" וכך הסתיים החלום.
לאחר תשעה ימים, בליל י"ט כסלו, חלמה זאת שוב. הפעם, בנוסף לאמה וסבה, הגיע אדם זקן. אמה אמרה לה: "רבקה, את ובעלך כתבו ספר תורה". אדמו"ר האמצעי אמר: "ויהיה לך בן טוב" והאיש הזקן אמר: "אמן, כן יאמר ה'". אמה סיימה: "סבא, ברך אותה" והאיש הזקן ברכה. אמה ואדמו"ר האמצעי ענו אמן בקול רם, והרבנית התעוררה.
לאחר מכן סיפרה את חלומותיה לבעלה אדמו"ר המהר"ש, שאמר כי ברצונו שספר התורה יכתב על קלף מהודר מעורות שחוטים וכשרים. אדמו"ר הצמח צדק ציווה כי תחילת כתיבת ספר התורה יהיה בחשאי, בנוכחות אחיו [של המהר"ש] בלבד, ובחדרו של הצמח צדק.

[בדרך כלל, כשעושים מצוה גדולה, ראוי שיהיה מעין "פרסומי ניסא": בכל מצוה יש "נס", גילוי אור אלוקי שלמעלה מן הטבע, ונס יש לפרסם. אבל יש זכויות מיוחדות, הבאות ממקום גבוה, שנצרכת זהירות יתרה כדי להורידם למציאות בצורה מתוקנת. כך הבין הצמח צדק לגבי מצוה זו.]

ספר התורה נכתב, וכעבור פחות משנה מן החלום נולד בן לרבי והרבנית. הרך הנולד נקרא 'שלום דובער' על שם שני סביו, רבי שלום שכנא ואדמו"ר האמצעי.

 

החלום המופלא הזה מדגיש את הקשר המיוחד של הרש"ב עם אבותיו הקדושים, וההוראה לכתוב ספר תורה מסמלת גם את תורתו הגדולה של הילד, שיכונה "הרמב"ם של תורת החסידות". מפתח החסידות, שעבר מהבעל שם טוב למגיד ממעזריטש, וממנו אל האדמו"ר הזקן, נמסר כעת אל הרבי הרש"ב. אך מדוע את הבשורה קיבלה דווקא אמו, ולא אביו הרבי?

בכל יהודי, ובפרט ברבי, טמון ניצוץ משיחי המחכה לגאולה. לידת רבי חדש, אפילו יותר מתורה והנהגה, היא לידה של משיח. במצרים נגאלנו בזכות מסירות הנפש של נשות ישראל, להִנשא וללדת אפילו בזמן הגזרות, וכך גם בדורות שלאחר מכן, הן מתוות את הדרך לכל אחד ואחת: להוליד, ברוחניות ובגשמיות, את הגואל האחרון.

גאולת מצרים נמשלה ללידה, וגם חודש ניסן כולו, בו חל יום פטירתו של הרש"ב, הוא חודש של לידה. אומנם פטירה נראית הפוכה ללידה, אך כך אמר הרש"ב לפני פטירתו: " אני עולה לשמים אבל את הכתבים אני משאיר לכם". בכל פעם שאנו לומדים בכתביו, הוא למעשה נולד מחדש. גם לגבי תורת החסידות בכלל, אנו מחכים ללידתה של תורת משיח. ככל הלידות-הגאולות, גם זו תתרחש בזכות הנשים הצדקניות.

מסופר כי פעם אחת, כשהרבי מליובאוויטש נראה במצב רוח רציני, רצה אחד הנוכחים לשמח אותו ופתח בבדיחה יהודית ידועה: לעיירה בא דרשן, וסיפר לאיכרים הפשוטים על ביאת המשיח בקרוב ממש. כל כך פירט, הדגים והתלהב, עד שאיכר אחד רץ הביתה בסערה וקרא לאשתו למהר ולארוז את המזוודות. הרי משיח מגיע לכל המאוחר מחר, וכולנו נעבור לארץ ישראל!

אשתו הקשיבה, אבל התלהבה פחות. רק עכשיו זרענו את תפוחי האדמה של העונה, ופתאום מעבר דירה? לארץ אחרת?! עדיף, היא אומרת, לבקש מהמשיח שישלח את הגויים לארץ ישראל, ואנחנו נשאר כאן. בלי גויים, ועם תפוחי אדמה...

 את הסיפור הזה (או אחת מגרסאותיו), סיפר החסיד לרבי מתוך מחשבה שזה יבדר אותו. אך כשהרבי התחיל לשמוע באיזה סיפור מדובר, הוא הרצין עוד יותר וסימן להפסיק מיד את הסיפור. כמובן שהחסיד הפסיק, והרבי המשיך בדרכו להתוועדות. באותה התוועדות הקדיש הרבי שיחה ארוכה לזכות נשים צדקניות, שדווקא בזכותן תבוא הגאולה.

בניגוד למסר העולה מהבדיחה, ההופכת את האשה לקלת דעת מהאיש, הרבי מדגיש את אמונתן התמימה והתקיפה של הנשים. החוש הפנימי של חודש הגאולה והלידה, החודש הנשי, הוא חוש האמונה. אמונה תקיפה כזו היא גדלות הדעת האמיתית, ואם ישנו מישהו הזקוק לדחיפה – הרי שאשתו היא שתניע אותו לצאת לקראת המשיח.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION