רבי מרדכי מלכוויטש | ויאמרו בגוים ה' מלך



רבי מרדכי יפה מלעכוויטש נולד בשנת תק"ב לרבי נח הפרנס מנעשוויז, ונתייתם בילדותו. בתחילת דרכו היה נוסע לרבי לוי יצחק מברדיטשוב שהתבטא פעם כי עליו עומד שליש העולם, אך לאחר מכן דבק ברבו המובהק רבי שלמה מקרלין. כמו כן נסע יחד עם רעו רבי אשר מסטולין (הראשון) לרבי ברוך ממז'יבוז'. התגורר בנעשוויז עד לאחר פטירת רבו רבי שלמה (בכ"ב בתמוז תקנ"ב), אז התחיל להנהיג עדה בלכוויטש שבליטא וחסידיו נאמדו באלפים. בשנת תקנ"ט נאסר על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם רבי שניאור זלמן מלאדי "בעל התניא" ורבי אשר מסטולין, עקב הלשנה של המתנגדים, ושוחרר בחודש כסלו באותה שנה. היה מיודד מאוד עם רבי אברהם מקאליסק על אף שלא התראו מעולם, ומונה על ידו לשמש כנשיא קופת מעות ארץ הקודש מטעם כולל רייסין. בתפקיד זה פעל רבות לתמיכה ביישוב החסידי בארץ ישראל. נפטר בי"ג בשבט ה'תק"ע, כששהה בסטולין לרגל חתונת נכדו רבי שלמה חיים. בנו רבי נח המשיכו בהנהגת החסידות.

בעיר סמארגאן היה מקום של מתנגדים לדרך הבעש"ט ותלמידיו, פעם בא לשם ללמוד בחור מחסידי הגה"ק מלכוויטש זי"ע, כמובן שהסתיר מהם הדרך החסידות, ופעם התלהב הבחור בניגון ערב באמצע לימוד השיעור, וחבריו הרגישו שהוא מכת החסידים, והתחילו ללחוץ עליו לגלות להם מקור מחצבתו והתקשרותו, ונאלץ לגלות להם שהוא שייך ללכוויטש, ובקשוהו שיאמר להם איזה דבר תורה מרבו, אמר להם מה שאמר הגה"ק על הפסוק דכתיב אצל יוסף הצדיק שאמר לאשת פוטיפר "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים", כי הלא גם לבני נח היה אסור, רק שיוסף הצדיק לא רצה לשתף עצמו עמה אפילו בדיבור לומר וחטאנו שנינו, ובהיותם תלמידי חכמים ובעלי עבודה החליטו שתורה כזו יכול לומר רק יהודי שלומד תורה לשמה, ושלחו בחורים מהמובחרים שבחבורה לתהות על קנקנו לחוות דעתם עליו, הבחורים נשארו בלכוויטש זמן רב ולא חזרו אליהם, החליטו לשלוח עוד בחור בר דעת ובר אוריין להביא להם חוות דעת וגם הוא נשאר שם, כן נסעו אחד אחר השני עד שכל החבורה הגיעו ונשארו בלכוויטש, והתחילו לעבוד את השי"ת על דרך לכוויטש, ביניהם היו גם כמה אברכים שהשאירו נשיהם בסמארגאן ונעשה בעיר רעש גדול מזה והתאספו המשפחות והחליטו שלא יתנו להם ליכנס לביתם, וכך הוה כשחזרו האברכים לעירם וחותניהם לא נתנו להם ליכנס לביתם, אזי יצאו כל החבורה מחוץ לעיר ומצאו שם איזה צריף ישן, וקבעו שם מקומם לתורה ותפלה, וכל פעם יצאו שני חברים ואספו מעט אוכל מהסביבה והיו בצער ועוני גדול, והם עבדו את השי"ת בדרך לכוויטש בהתלהבות עצומה, ומזמן לזמן נסעו כמה מהחבורה ללכוויטש.
פעם אחת נחלה אחד מהם ושלחו שליח להזכירו אצל רבם הגה"ק מלכוויטש, וענה להם הגה"ק "ויאמרו בגוים ה' מלך", ואף על פי שלא הבינו תשובת הגה"ק חזרו לעירם באמונה ובטחון והמשיכו עבודתם הקדושה בהצריף הרעוע, והנה הפריץ של סמארגאן חגג את יום הולדתו, ובאו אליו הרבה פריצים להשתתף בשמחתו, ואחר כך נסעו עם הפריץ ביחד לראות את רכושו בשדות והגנים וכו', ומדי עברם על יד הצריף ברוכבם על הסוסים ורומחים על כתפיהם שמעו קולות התפלה שבקעו מהצריף וראו את עבודתם בהתלהבות, נשארו שם ברוב דרך ארץ לזמן רב, והחסידים לא הרגישו כלל שהגוים עומדים שם והמשיכו בעבודתם.
הפריצים באותם עבודת החסידים נתפעלו מאד, והתחילו לצעוק על הפריץ של סמארגאן, שוטה שבעולם שדות ורפתות בקר שאין בהם שום חידוש הראית לנו, וכאן יש לך אנשי מעלה מלאכים ממש ולא ספרת לנו כלום, וגם הלא הם אישי אלקים ואיזה דרך ארץ להשאירם במצב כזה, הפריץ נתבייש מזה מאד ומיד שלח לברר בשל מי הרעה הזאת, ונודע לו שהעיקר גרם לזה איזה גבירה אחת שגם חתנה היה בין הנוסעים ללכוויטש, ותיכף הסגיר את הגבירה הנ"ל בדיר של דבר אחר, וצוה להם תיכף להכניסם לבתיהם ולכבדם באופן היותר נעלה, ואם לא ישמעו לקולו יאסרם את כולם כך וכן נעשה, ואחר כך נהפך כל העיר סמארגאן לעיר של חסידים, ואז הבינו מה שאמר להם רבם הקדוש ויאמרו בגוים ה' מלך.
(מר' אברהם ב"ר יואל אשכנזי ששמע מר' איטשע גארניצער מהחבורה של ר' משה מידנער ז"ל)

הביטוי "מלאכים" שמשתמשים בו השרים כדי לתאר את חסידי לעכוויטש, נשמע כמו מליצה בלבד. אך אם נעמיק להתבונן, נגלה כי יש קשר של ממש בין עבודת התפילה של החסידים לעבודת המלאכים.

עבודת התפילה מכונה בקבלה "בניין המלכות" ו"עליית המלכות". בעבודת הנפש המלכות היא התפילה עצמה, או, ליתר דיוק, האישיות המתפללת. אותה יש לבנות וליצור כעומדת לפני ה', ואותה יש להעלות עד אין סוף, בדבקות והתאחדות שלמה עמו. בדרך חב"ד, בניין המלכות ועליתה נעשים מכוח המוחין: בהתבוננות מעמיקה (בינה) או לכל הפחות "מחשבת תורה" (חכמה). אלו מעניקים הבנה של היחס הנכון בין האדם לקונו, ומעניקים חיות ודחף להתעלות ולהיכלל בו. 

ככלל, עבודה זו מאפיינת את נשמות ישראל, המזדהות עם המלכות-השכינה ומתעלות עמה. אולם ישנם מלאכים גם על פני האדמה, ועבודת התפילה שלהם היא בשאגה מקרב איש ולב עמוק, כמלאכים השואגים וממליכים עליהם את ה' בקול רעש גדול. לעבודתן של נשמות כאלה מתאים הביטוי "קול מעורר הכוונה", שמתייחס קודם כל לקול רם כפשוטו, אך משמעותו מעמיקה והולכת ככל שאותו קול מתמלא בתוכן נפשי-פנימי.

הקול הפשוט, העולה מהלב, הוא כלי לרגש הגולמי של המתפלל. כאשר הוא פוקד את הפה החותך את האותיות, נוצר בנפש המתפלל 'יחוד קול-דיבור', המכוונים בעצמם כנגד קודשא בריך הוא (לב) ושכינתיה (דיבור).

למעלה מכך, עיקר מידות הלב היא ספירת התפארת, ו' שבשם הויה. התעוררות הרחמים שבקול המעורר היא פנימיות ספירת התפארת, ושרשה הוא בספירת הדעת, "נשמת התפארת" הכוללת כל המידות. לכן, עיקר המדד לכחו ומשמעותו של הקול שמעורר את כוונת התפלה היא כמה דעת מלובשת בתוכו. בהתאם לדעתו של המתפלל, יהיו רגשותיו אמיתיים יותר ורחמי ה' יתעוררו למלא את חסרונו.

עד כאן התיחסנו למלכות כאל השכינה, התפילה או המתפלל. אולם כאן בסיפור, ראוי לציון גם פן 'פשוט' יותר של המלכות, שליטתו של ה' והשפעתו על העולמות שברא. בזכות תפילתם הנלהבת של החסידים, התעוררו אפילו הגויים לקבל עליהם את מלכות ה' (ולו לעניין מסויים). עם עבודת הנשמות השקטה והמופנמת, יתכן שהיה קשה לגויים להזדהות. כנראה שלא היו שמים לב אליה כלל. אולם הרעש הנלהב של עבודת המלאכים זעזע את שלוותם, והחדיר גם בלבם את מלכות ה'. 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION