רבי נפתלי מרופשיץ | להקיא את הייחוס

 

רבי נפתלי צבי מרופשיץ נולד בחג השבועות תק"כ, יום פטירתו של הבעל שם טוב, לרבי מנחם מענדל רובין מלינסק  ולבתו של רבי איציקל המבורגר. למד אצל סבו רבי יצחק מהמבורג, ואצל רבי משולם איגרא בטיסמניץ, והתקרב מצעירותו לרבי אלימלך מליז'נסק. לאחר מכן למד אצל החוזה מלובלין, המגיד מקוז'ניץ ורבי מנחם מענדל מרימנוב, ונסע לאדמו"רים רבים. בהמלצת רבי מענדלי מרימנוב מונה לכהן ברבנות רופשיץ, ובה כיהן שנים רבות. לאחר מכן כיהן בלינסק, סטריז'וב וסאנוק. לאחר פטירתם של רבותיו בשנת תקע"ה החל לנהוג באדמו"רות, היה מגדולי אדמו"רי גליציה ונחשב לאחד מגדולי תלמידיו של החוזה מלובלין. נפטר בלנצוט בי"א באייר תקפ"ז ושם נקבר. את מקומו ברופשיץ מילא חתנו רבי אשר ישעיה, ובניו כיהנו כאדמו"רים בלינסק, מעליץ ודז'יקוב.

כשרבי נפתלי מרופשיץ הגיע לרבי אלימלך מליז'נסק וביקש ללמוד אצלו (בתחילת דרכו בחסידות, לפני שהתקרב לרבו החוזה מלובלין), דחה אותו רבי אלימלך בתירוצים שונים. לאחר שהתעקש, אמר לו הצדיק בפירוש: אני לא צריך אצלי מיוחסים...
רבי נפתלי היה מאד מיוחס. אבא שלו היה צדיק, והוא בא ממשפחת רבנים ידועה. לאחר ששמע את תשובתו של רבי אלימלך התייגע רבי נפתלי ובכה עד שהקיא דם, "הקיא את הייחוס שלו", וכך קיבל אותו רבי אלימלך כתלמידו.

מדוע רבי אלימלך מכביד כל כך על מישהו, שכל חטאו הוא השתייכות למשפחה טובה? ההתנגדות הזו לייחוס, שהייתה נחלת החסידות כולה בדורות הראשונים, מתבהרת מעט בסיפור מפורסם על המגיד ממעזריטש: כאשר היה ילד נשרף בית המשפחה של המגיד, והיה בו ספר יוחסין עתיק של המשפחה, שהיה מאד יקר לאמו. האם הצטערה מאוד, וכאשר בנה הצעיר, המגיד, ראה בצערה, נחם אותה ואמר: אל תצטערי, אמא, כעת הייחוס יתחיל ממני!

אמנם רבי אלימלך התבטא כי "איננו רוצה מיוחסים" והמגיד מתייחס לייחוס כדבר בעל ערך, אך בכל זאת ישנו קשר בין הסיפורים: כדי שהייחוס יתחיל ממך, יש צורך "לשרוף את ספר היוחסין" או "להקיא את הייחוס". רק כך יעבוד האדם בכל כוחו, בלי לסמוך על הדורות הקודמים. התחלה כזו לייחוס תשמור גם על הדורות הבאים בהלך רוח דומה, והם יעבדו בכל כוחם כאילו הייחוס מתחיל מהם. אבל העבודה המאומצת היא רק צד אחד של העניין. כדי להבין לעומק את עניין הייחוס, נתבונן בו בעזרת שלישיית מושגים מרכזית אצלנו – שלוש מדרגות בחיי הנישואין: יחס, יחד, אחד.

הייחוס קשור למדרגת היחס, בה בני הזוג ניצבים זה מול זו כנפרדים המתייחסים זה לזה. אמנם הוא איננו התכלית, אך זהו בסיס חשוב לחיי נישואין. באותיות של קבלה, היחס הוא תיקון עולם התוהו שנשבר (וימי ספירת העומר, בהם עוסקים בתיקון המידות ובהתכללות שלהן [חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכן הלאה],  הם הזמן המתאים ביותר לכך).

בעולם התהו היו רק אי-אמון, חשד ופחד מהשגת גבול, ולכן לא התקיים יחס אמיתי בין הנותן למקבל.  בלשון הזוהר, היה זה מצב בו "לא הוו משגחן אפין באפין [לא הסתכלו פנים בפנים]", בעוד היחס המתוקן מלא אמון הדדי ונתינת מקום לזולת. תיקון השבירה הוא בהתכללות המידות זו בזו, ובחיי הנישואין הוא מתבטא גם ביחסי גומלין של נתינה וקבלה הדדיות.

למעלה מהיחס המתוקן שהוא יחסית תודעה של קטנות (או של "מוחין השייכים למידות"), קיימת מדרגת היחד (מוחין דגדלות דאמא). כמו בפסוקים "יחד שבטי ישראל", ו"שבת אחים גם יחד", היחד נבנה מהתבוננות במקור המשותף. כאשר חיים בתודעה של אחווה וקשר מולד, רחם אלוקי אחד ממנו יצאנו שנינו, מתעלים מעל החשבונות של הדדיות ושל מקום נפרד.

 אך גם היחד איננו התכלית. בסופו של דבר המטרה היא להגיע ל"אחד" (מוחין דגדלות דאבא, "אחד האמת שורה בחכמה"). ההכרה בכך שה'יחד', כשלעצמו, איננו עניין גדול, משתקפת בחב"ד בניגון קדושת "כתר": בניגוד לשאר החסידים, שצועקים בקול גדול כאשר מגיעים למלה "יחד", בחב"ד מורגש כי התכלית היא ה"אחד" המובא אחריה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (בהקשר לכך יש לציין, כי היחד שבקדושת כתר מתייחס לנשמות עם המלאכים. מדרגתם של המלאכים פחותה משל הנשמות – שביכולתן לבוא ל"אחד". אך ה"יחד" של "שבטי ישראל", "שבת אחים גם יחד", קובע ברכה לעצמו גם על פי הנאמר כאן).

בליל הסדר, מוצאים את תיקון היחס בשלושת המצות הרומזות ליוחסין השונים בעם: כהן, לוי וישראל. כל אחד מהם מהווה משפחה מיוחסת נפרדת, אך הם מתייחסים זה לזה ומשפיעים זה לזה. היחד והאחד, לעומת זאת, שייכים כבר לאור המשיחי של שביעי של פסח: משיח בן יוסף (המקבל ממוחין דאמא) הוא בסוד היחד, ואילו משיח בן דוד (המקבל ממוחין דאבא) הוא סוד האחד.

המחשה נוספת למעלת היחד והאחד על היחס, נמצאת בשינוי שעברה החסידות בנושא הייחוס: בעבר, כפי שהזכרנו, סלדו הצדיקים מעיסוק בייחוס. אך בהדרגה, עם התפתחותן של השושלות החסידיות, הפכו הצדיקים למיוחסים גדולים המעריכים ומטפחים את ייחוסם. אך השושלות שנישאו בינן לבין עצמן בלבד, שוב ושוב, התמעטו מאוד וחלקן אף נעלמו לחלוטין לדאבון הלב. היחס המתוקן מסוגל ליצור כלי אחד, מוגבל ומסוים מאוד, אך אין ביכולתו להוליד ריבוי כלים הנדרש להכלת האורות דתוהו של המשיח. ככל שהאחדות גוברת – בנפש האדם, בין בני זוג ובעם כולו – כך מתגלה שורש הריבוי באחדות הפשוטה, בריבוי עצום של ילדים רוחניים וגשמיים.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION