רבי מנחם מענדל מווארקי| אהבה, פחד והתקשרות עמוקה

"הרבי השותק" אולי לא דיבר הרבה, אבל גם במילה בודדת, מבט או שינוי פנימי הוא הצליח לטלטל עדה גדולה של חסידים מובהקים.  על דרכו בקודש של רבי מנחם מענדל מווארקי

רבי מרדכי מנחם מענדל קאליש, ׳הרבי השותק׳ מווארקי, נולד בשנת תרע”ט לרבי ישראל  יצחק, מייסד שושלת ווארקי ותלמידו של רבי שמחה בונים מפשיסחא. כבר בחיי אביו הנהיג קבוצה קטנה של חסידי ווארקי, בהם מגדולי החסידים, שהדריך בדרכו המיוחדת בעבודת ה׳. דרכו של רבי מנחם מענדל מיזגה בין חסידות ווארקי הלבבית לחסידות קוצק החריפה, וחבורתו הייתה נקראת ”לייב־גווארדיה” (חבורת האריות). לאחר פטירת אביו, בכ”ב בניסן תר”ח, מיאן רבי מענדל לקבל את עול ההנהגה, במקומו הוכתר לאדמו”ר רבי שרגא פייבל מגריצא. הרבי מגריצא נפטר לאחר כחצי שנה בחג הסוכות תר”ט, ורק אז, בהוראת רבי מנחם מענדל מקוצק, ניאות לשבת על כיסא אביו והחל לכהן כאדמו”ר בווארקי. הצדיק מיעט מאד בדיבור, וגם דברי תורה השמיע בקיצור נמרץ. בחג הפסח תרכ”ח חלה, ולאחר חג השבועות לקחוהו לוורשה, שם נפטר לאחר מספר ימים, בט”ז בסיון.

 

מרן רבי מנחם מענדל ישב פעם בסעודה בביתו כשהוא מסב עם בני משפחתו נכדי בית ווארקי. שררה אז אוירה נעימה, "היימיש" [משפחתית ולבבית] מאוד במשך הסעודה. החסידים ערכו את הסעודה בבית המדרש, ובסוף הסעודה פתחו את דלתו של הרבי ונכנסו ה'עולם' – ופתאום נפל על בני המשפחה פחד גדול, עד שלא ידעו מה קרה... הרי רק זה עתה היתה אוירה נעימה כל כך...

רובנו ממלאים תפקידים שונים, ולעיתים אף מנוגדים, במקומות שונים בחיינו. מי אנחנו באמת? החבר או המחנך? הבעל או האבא? איש המשפחה או המנהיג הכריזמטי?

יותר מכל, בדרך כלל, מטרידה השאלה הזו אנשים המכהנים בתפקידים ציבוריים או ניהוליים. תפקידים כאלה מחייבים אותם לשמור על ריחוק מסוים מהאנשים שתחתיהם, דבר היוצר לפעמים תחושה של זיוף. כמובן שפיצול אישיות כזה מותיר את חותמו בהתנהלות היומיומית, וביחסי האנוש הפשוטים: נדמה כי הצורך לשנות בתדירות גבוהה את דפוס ההתנהגות מלווה בהכרח במתחים כלשהם.

אך בסיפור שלפנינו רואים שאפשר גם אחרת: רבי מענדל ממש פושט צורה ולובש צורה, תוך שבריר שניה. יראת הכבוד שחשו בני המשפחה הייתה כה פתאומית, עד שאי אפשר לייחס אותה רק לכניסתם של החסידים, המסתכלים על רבם בעיניים מעריצות ומשנים את האווירה. כאשר היה הרבי במחיצת משפחתו נעלמו הפערים המפרידים ביניהם, וכאשר נכנסו החסידים חולל הרבי בעצמו שינוי מהותי והפך מ'אבא' ל'מלך' [ומעניין לציין כי בנוסף לשינוי המיידי הזה תוך כדי זמן נשיאותו, ראשית נשיאותו אופיינה במעבר מפתיחות ועירוב דעות עם הציבור להסתגרות ורוממות, והוא ביאר ענין זה בכמה דברי תורה כדי להפיס את דעת חסידיו].

זוהי יכולת המאפיינת צדיקים רבים: בדומה לכך מספרים רבים על הרבי מליובאוויטש, שברגע הראשון בו נכנסו לחדרו השרה עליהם יראה גדולה, אך כשהישירו מבט והסתכלו בעיניו הרגישו במחיצתו את כל הרוגע שבעולם, כמו עם חבר טוב.

היכולת לגלוש בחופשיות מידידות למורא ולהפך, היא סימן היכר למלך אמיתי. אם ההנהגה אינה דבר חיצוני לאדם, אלא מהווה חלק מהתפקיד אותו נועדה נשמתו למלא, הוא אינו צריך לתחזק אותה בעזרת תדמית חיצונית או מזויפת. מלכות שכזו טבעית למלך כשם שהאבהות טבעית לאבא. יש בו, בלשון החסידות, "רוממות עצמית" הקיימת בין אם הוא מלך בפועל ובין אם לא. כמובן שהדבר אפשרי רק כאשר המלכות היא ביטוי למלכות שמיים, וגאות הבורא משתקפת בזו של הנברא. אחרת, מניין לבשר ודם החוצפה למלוך על זולתו? כך יכל רבי מענדל לעבור בין מצבים שונים בקלילות, מתוך תחושה שכולם מבטאים אמת אלוקית אחת.

***

פעם נכנס לבית המדרש שהיה מלא חסידים, ורצה להשמיע איזה מאמר [וכנודע היה שתקן ביותר, וגם כשאמר תורה היה זה בקיצור], הביט אנה ואנה בביהמ"ד, אך לא מצא מי שראוי לקבלו, ולזה נמנע מלאמרו.

הרבי עלה לחתנו הרה"ק יעקב אריה מנדרזין ששכב לנוח קצת באותה שעה, ויהי כאשר שמע ר' יעקב אריה את פסיעות חותנו על המדרגות (כי היו לו "שווערע טריט" [פסיעות כבדות]), קם ממטתו, וכשנכנס אמר לו מרן רבי מנחם מענדל בזה הלשון: "וועסטו זיין א חסיד איז גוט, און אז נישט וועל איך דיר אויספליקן [אם תהיה חסיד הרי טוב, ואם לאו אעקור אותך (בתרגום מילולי, "אויספליקן" היינו "למרוט"- כשם שמורטים נוצות מעוף)]. זה היה תוכן המאמר שרצה אז להשמיע.

בסיפור זה שני מרכיבים בולטים: האמירה החריפה של הרבי, והחיפוש הממושך אחר החסיד הראוי לשמוע אותה. בכך מתגלים שני צדדים של ספירת ההוד: הראשון הוא ההכרה בחולשה ובצורך להיות קשור (לקב"ה, לצדיק או לבן הזוג), והוא שייך לפירוש ההוד כהודיה למי שהשפיע לי טוב. זהו תוכן אמרתו של הצדיק, המבטא בחריפות רבה את חיוניות הקשר האמיתי בין רבי לחסיד. הצד השני מופיע בחיפוש הממושך אחרי שומע מתאים, כזה שקיים בנפשו די אומץ להודאה מלאה על האמת. עצם קיומו של חסיד כזה לא מובן מאליו, וכבר הזוהר מפליג במעלתו של הצדיק הזוכה לכך: "זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין [אשרי מי שמדבר על אזנים שומעות]".

בגוף האדם, מסמל ההוד את מערכת החיסון. זו המערכת האחראית על הגנת הגוף ודחיית גורמים זרים שחדרו אליו בטעות. אם מערכת החיסון אינה מתפקדת היטב, היא מאפשרת למחלות לחדור אל הגוף ואף גורמת לגוף לתקוף את עצמו, מה שגורם ל"מחלה אוטואימונית". זה המסר שרצה רבי מנחם מענדל להעביר לתלמידו: אם אינך מחובר אלי ומכיר בחשיבותו של הקשר ביננו, כי אז אינך אלא סכנה שיש לטפל בה בטרם תחליש את הגוף כולו. כך מבואר בקבלה, כי הספירה הכי רגישה לסכנה של התהפכות להניק את החיצונים היא ההוד, כאשר ההוד הופך ל"כל היום דוה". אולם היה עליו לחפש היטב אחר אדם שאמירה כזו אכן תחזק את הקשר ביניהם, ולא תערער יתר על המידה את מי שכליו אינם יציבים דיים.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION