האור החיים הקדוש | מזמור שיר ליום השבת

רבי חיים בן עטר, נודע על שם פירושו על התורה 'אור החיים' הקדוש, נולד בשנת תנ"ו בסאלי שבמרוקו לאביו רבי משה, ולמד תורה מפי סבו רבי חיים בן עטר 'הזקן'. נישא לקרובתו פאצוניה ועמד בראשות הישיבה בסאלי. כבר שם נודע כאיש אלקים קדוש, דרש בפני הקהל בקביעות והיה גבאי צדקה. מאחר ואשתו לא ילדה לו ילדים, נשא אשה שניה, אסתר, ושתי נשותיו חיו אתו עד סוף ימיו בירושלים. לאחר מסכת מחלוקות ורדיפות נגדו, עלה לארץ ישראל, כשבדרך עבר בליוורנו שבאיטליה, שם הדפיס את פירושו המפורסם על התורה וגייס תמיכה כספית לעלייתו ארצה ולכלכלת הישיבה שתכנן להקים. בסוף שנת תק"א הגיע עם תלמידיו לעכו שם הוקמה הישיבה בראשונה. הזמנתם של יהודי טבריה לקבוע את מושבו בעיר לא עלתה יפה, ולאחר תקופה קצרה של התיישבות בפקיעין עלו לירושלים בסוף שנת תק"ב, שם הוקמה ישיבתו 'מדרש כנסת ישראל'. כעבור פחות משנה נסתלק לבית עולמו בט"ו תמוז תק"ג ומנו"כ בהר הזיתים.

כשהגיע אור החיים הקדוש לירושלים עיר הקדש, קבע בה את בית המדרש הקטן שלו. שם הוא גר ולימד, ואפשר לראותו עד היום.

פעם אחת בשבת קדש, בעת סעודה שלישית – רעוא דרעוין, האריך הצדיק לדרוש עד צאת השבת. התלמידים התפללו והבדילו ויצאו כולם, מלבד החיד"א, שהיה האחרון לצאת. היה אז אמצע החורף, וברגע שיצא מהדלת התחיל גשם זלעפות והחיד"א לא יכל ללכת ברחוב. החיד"א נותר עומד ליד הדלת של רבו האור החיים ולא העז לפתוח את הדלת ולהכנס בחזרה. כעבור שעה ארוכה פתח רבי חיים את הדלת וקרא לו להכנס. אחרי שהחיד"א נכנס והתיישב, בקש ממנו האור החיים את סליחתו, והסביר כי הסיבה שלא פתח קודם לכן הייתה כי מיד כשיצא החיד"א נכנס אליו אליהו הנביא. היו דברי סתר ביניהם, ולכן לא יכול האור החיים לפתוח את הדלת.

ידעתי שכאשר נכנס אליהו החל גשם שוטף, אמר הצדיק. ויש קשר בין הדברים. ידעתי גם שאתה בחוץ, והצטערתי על שאתה נרטב, אך לא יכולתי להכניס אותך [היות וביתו של האור החיים היה בסך הכל חדר קטן, לא היה מקום לאדם נוסף במעמד כזה]. אבל היות שסבלת כל כך במשך שעה ארוכה, אפצה אותך קצת בזה שאספר לך דבר אחד שאני יכול לספר מדברי אליהו הנביא: בקבלת שבת, אחרי "לך דודי", אומרים "מזמור שיר ליום השבת", ולפי הרבה מנהגים דווקא בפרק זה מקבלים את קדושת השבת ונאסרת המלאכה. כעת אמר לי אליהו הנביא, שיש לומר זאת בעמידה.

היום נוהגים במקומות רבים (גם בחב"ד) לומר בעמידה את המזמור, אך בזמן האור החיים הקדוש היה זה חידוש גדול. מה עניין העמידה דווקא בעת קבלת השבת?

העמידה משויכת בקבלה לעולם האצילות, וגם בסדר התפילה של חול מכוונת תפילת העמידה לעולם האצילות. לכן, על פי "פשט הקבלה", עמידה בעת קבלת השבת מרמזת כי יש להגיע אז לאצילות. זאת משום שקדושת השבת היא מוחין דאבא, חכמה, ו"אבא מקנן באצילות".

אם להעמיק מעט: עמידה במקומות רבים פירושה נצחיות, עמידות וחוסר שינוי. "אני הוי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם". גם על נס אסוך השמן של אלישע, עליו כתוב "ויעמוד השמן", אומרים חז"ל כי פרנס את משפחת האלמנה עד תחיית המתים – תכלית הנצחיות. עניין העמידה, אם כן, מקשר בין העולם הזה לעולם הבא, תחיית המתים הנצחית. (גם השמן עצמו, מרמז על פי קבלה לפנימיות החכמה).

את הנצחיות בפני עצמה ניתן אמנם לשייך לספירת הנצח, אך בקבלה, המשמעות העיקרית של ספירה זו היא דווקא ניצחון. אל הנצחיות מגיעה ספירה זו רק לאחר הניצחון הגדול ביותר, ניצחון על מלאך המוות. לכך ניתן להגיע רק על ידי החכמה ש"תחייה בעליה", שורש הקו הימני של הספירות שתכליתו וסופו בנצח

עולם האצילות העליון הוא על זמני לחלוטין, והוא שורש הזמן שבעולמות הנמוכים יותר. ההמשכה מתחילת קו ימין לסופו, מחכמה לנצח, משמעה הארה שלמעלה מהזמן המאירה בתוך הזמן, היוצרת נצחיות כפי שאנו מכירים אותה: דבר הקיים לעולם ועד. אליהו הנביא, שחייו נצחיים אף הם, מגיע למי שמאירה אצלו בחינת ה"חיה" שבנפשו, השייכת גם היא לחכמה ולעולם האצילות (היחידה, הנעלית יותר, היא סוף עולמות האין-סוף ותחילת עולם האצילות, השייכת לספירת הכתר). הסוד הפנימי של העמידה בקבלת השבת, אם כן, הוא להגיע לטעימת "מעין עולם הבא", מעין תחיית המתים והחיים הנצחיים. זהו "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION