החוזה מלובלין | תשובה ואהבה


רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, שכונה "החוזה" בשל ראייתו הפלאית למרחקים בזמן ובמקום, נולד בשנת תק"ה בפולין. היה תלמידם של ר' שמעלקע מניקלשבורג והמגיד ממעזריטש, ואחרי הסתלקותם הפך לתלמידו המובהק של ר' אלימלך מליז'ענסק. הוא התיישב בעיר הגדולה לובלין והקים בה את חצרו, שהמונים נהרו אליה. החוזה שלח את בכירי תלמידיו להפיץ את תורת החסידות בכל רחבי פולין וגליציה, וביניהם "היהודי הקדוש" מפשיסחא, רבי אורי "השרף" מסטרליסק, רבי נפתלי מרופשיץ ועוד רבים. החוזה עסק רבות בקירוב הגאולה וביאת משיח צדקנו, ובערב שמחת תורה תקע"ה נפל מחלון ביתו בנסיבות פלאיות ועלומות, תוך כדי שמסר את נפשו על פעולות רוחניות לדחיקת הקץ. בעקבות הנפילה הקשה שכב החוזה על ערש דווי קרוב לשנה, עד שנסתלק בתשעה באב תקע"ה ומנוחתו כבוד בעיר לובלין.

 

מנהג מיוחד היה לחוזה מלובלין על פי האר"י הקדוש (שיום פטירתו חל ארבעה ימים לפניו): בכל ערב שבת, כשהיה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, היה עושה זאת מתוך ספר תורה כשר.
בכל פעם שהיה מוציא את ספר התורה מהארון כדי לעבור על הסדרה, היה עומד ליד הספר וצועק לעצמו את הפסוק "ולרשע אמר אלהים: מה לך לְסַפּר חוקי?!". אחר כך הרים ידיו ואמר "איך טו תשובה [אני עושה תשובה]". ומיד פנה שוב לעצמו ואמר "אבל לפני שבוע אמרת אותו הדבר!" והשיב "אבל עכשיו אני מתכוון באמת"... כך חזר על עצמו מידי שבוע.

התשובה התמידית, שאינה מתעייפת לעולם מן הנסיון להשתפר, אופיינית לצדיקים רבים – אולם כל צדיק מביא לידי ביטוי את הנקודה הזו בדרכו שלו. באופן מיוחד הצטיין בכך רבי זושא מהאניפולי, למשל, שהיה מבטיח כל לילה ש"מחר באמת יהיה אחרת".

מדוע החוזה מתעורר לתשובה דווקא מול ספר תורה? אמירת שנים מקרא ואחד תרגום, היא השיא של עבודת "לחיות עם הזמן", כלשון אדמו"ר הזקן. בכל יום ויום מקבל היהודי מסר ישיר מן התורה, והוא הדבר האקטואלי ביותר – וגם המעורר ביותר לתשובה, לתקוה ובטחון ש"הפעם יהיה אחרת". אפשר אף לומר, כי זו כוונת המשיח כשאמר לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום": אם תקשר את מאורעות יומך עם התורה, ובעצם תהפוך את הנשמה לגשר בין האלוקות ובין העולם – אז אוכל לבוא ולשכון בו [אגב, הדרך הייחודית של החוזה לחיות עם הזמן, מלמדת גם כי לכל פרשה ישנו סוג מיוחד של תשובה המתאים לה: לא הרי תשובה של שבת חזון, כהרי תשובה של שבת נחמו].

מן הצעקה המאוימת, השבה בכל שבוע, ניתן לטעות ולחשוב כי החוזה היה צדיק שכולו יראה, פחד וריחוק. אך הדברים רחוקים מאוד מן האמת. בחצרו שררה אווירה של פתיחות ונעימות, והוא נהג לומר כי אינו מסוגל להטיל אימה על תלמידיו. ומנהג היה לו, לחפש בכל יום ילד קטן כדי לתת לו מעט דמי כיס. את מנהגו זה הסביר: הדבר הגדול ביותר הוא לגרום נחת רוח ליהודי. אם אתן סכום כסף לאדם מבוגר, כמה ישמח בו? מעט מאוד... הטרדות יציפו אותו וימנעו ממנו לשמוח, אפילו אם יהיה זה סכום משמעותי. ילד קטן לעומת זאת, שמח ונהנה מאוד מן הפרוטות הכי קטנות.

מהו היחס, אם כן, בין היראה לאהבה אצל החוזה? על כך הוא מביא בספרו דרשה מרבי זושא מאניפולי, שכזכור דומה לו גם בעבודת התשובה, ומרחיב בה:

מעין זה יש לפרש הפסוק "ואני בה' אצפה, אוחילה לאלקי ישעי, ישמעני אלקי". דהנה שמעתי מהרב ר' זושע שיחי', על מה שאמרו רז"ל: בעקבות משיחא... יראי חטא ימאסו. אמר הוא [רבי זושא], שיהיה אז עיקר לעבוד אותו יתברך [באהבה], ומדרגת יראת חטא ימאסו... וזה ואני בה' אצפה לשון צפוי למזבח, כמו על כל פשעים תכסה אהבה. פירוש, "אני" את היראה, "בה'" הוא האהבה, "אצפה" [ו]אכסה.

רבי זושא הופך בדרשתו את הקללה לברכה, ואת מאיסת היראה לבקשת אהבה. כל פעולה מיראה, אפילו יראה מתוצאה רוחנית שלילית שתהיה לחטא על הנפש, תהיה מאוסה ונמוכה מחמת אהבת ה' השופעת שיביא המשיח. בכלל, הדרך של פנימיות התורה היא למעט בעיסוק בעונש ובדין. כך מסופר על האריז"ל, כי אמר שביכולתו להעניש את מתנגדיו – "אך כעת הוא עולם התיקון, וחס לי להעניש שום בריה". אפילו במקומות שנצרכת בהם הפעלה של מדת הדין, היא איננה עונש כי אם שכר – דאגה לתיקון החוטא, על דרך "שכר עברה עברה" שבפרקי אבות.

ואפשר לומר, כי באמת הא בהא תליא: המצב השורר היום, בו רבים בציבור מואסים ביראי ה', נובע מכך שאינם מרגישים כי שומרי התורה ומצוות פועלים מתוך אהבה. זהו דור שרק אהבה מדברת אליו: אהבת ה', אהבת ישראל ואפילו אהבת הטבע, הכל קשור יחד, וגורם לכך שאנשי יראה ימאסו.

 על פי דרשה זו של רבי זושא מסביר החוזה את הפסוק "ואני בה' אצפה, אוחילה לאלקי ישעי, ישמעני אלקי":

והנה, "אני" פרושו יראה. המלה אני רומזת תמיד ליראה, ריחוק והטלת אימה. מדוע? כמו אדם גבור אומר אני הוא, וכן אני ה' דעו מי גוזר עליכם, כן פירש רש"י. יש כאן ריחוק ופער, היוצרים יראת הרוממות כלפי ה' יתברך. מכך ניתן ללמוד גם לגבי עבודת הנפש שלנו, כי כל מודעות עצמית והדגשת האני באים מתוך צמצום, פחד וצורך לשמור על מקומי. ומה עושים ביראה הזו? וזה "ואני בה' אצפה", לשון "צפוי למזבח", כמו על כל פשעים תכסה אהבה. פירוש: "אני" את היראה, "בה'" הוא האהבה [כידוע ששם הוי' הוא שם הרחמים], "אצפה" - אכסה.

מסופר כי אצל הבעל שם טוב, היתה שרויה שמחה תמידית על פניו. את יראתו העצומה טמן עמוק בלבו ולא גילה ממנה כלפי חוץ, אך בימים הנוראים התהפכה התמונה: השמחה עברה אל חדרי הלב, ואילו היראה הופגנה בגלוי. אמרה זו של החוזה [בגימטריא הוי'], מתאימה להסברו של הרבי כי בכדי להביא את המשיח יש לשמוח תמיד ובגילוי – אפילו בימים נוראים. השמחה היא בת זוג טבעית לאהבה בה מצפה החוזה את היראה הטמונה בלב. ואז, כשיהיה כן, "אוחילה לאלקי ישעי" הוא מקום הגאולה, "ישמעני אלקי", פירוש: יקבצני. כמו "וַיְשַמַע שאול את העם". כי זה הוא בעקבות משיחא, ויהיה הגאולה. במהרה בימינו אמן!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION