רבי שמחה בונים מפשיסחא | קול מן הקבר

החסידים של רבי שמחה בונים לא מתפעלים...אפילו מן המתים!

 

רבי שמחה בונים בונהַרד מפשיסחא נולד בשנת תקכ”ז לאביו רבי צבי הירש. כבר בילדותו התגלה כעילוי ונשלח ללמוד בישיבה במטרסדורף שבהונגריה, וכן אצל ר׳ מרדכי בנט בעיר ניקלשבורג. לאחר ששב לפולין, נישא לרבקה בת ר׳ משה מבנדין. לאחר חתונתו התקרב לחסידות בהשפעת רבי משה לייב מסאסוב והמגיד מקוז׳ניץ, ונעשה לחסיד קוז׳ניץ נלהב. רבי שמחה בונים נודע כחכם ומלומד גדול, והתפרנס מעבודתו כרוקח גם בעת שכיהן כאדמו”ר. בצעירותו עסק במסחר, וניהל את עסקיה של הגבירה המפורסמת תמרי׳ל ברגסון.  בעבודתו זו השיב בתשובה רבים מן הסוחרים המתבוללים שפגש במערב אירופה, לאחר שהתיידד עמם ונראה כאחד מהם. לאחר תקופה בקוז׳ניץ, עבר רבי שמחה בונים להסתופף בצל החוזה מלובלין ותלמידו היהודי הקדוש מפשיסחא. בשנת תקע”ד נפטר היהודי, ורבי שמחה בונים מילא את מקומו בפשיסחא. בתקופתו התרבו התלמידים בבית מדרשה של פשיסחא, וסביבו התקבצו חבורת בני עליה כדוגמת הרבי מקוצק, הרבי מאיזביצא, רבי יצחק מוורקי ועוד, אך גם גברה ההתנגדות לשיטתה השכלתנית, עד לפיוס שנערך בעת ׳החתונה הגדולה באוסטילא׳ )לנכד ה׳אוהב ישראל׳ מאפטא). רבי שמחה בונים – הנקרא בכבוד "הרבי רבי בונים" – נפטר בי”ב באלול תקפ”ז ונקבר בפשיסחא. ליקוטי תורתו נדפסו בספרים ”קול שמחה” ו”קול מבשר".

פעם אחת, נסעו חבורת חסידי פשיסחא לרבי (כפי שהיה נהוג גם בחב"ד ובכל החסידויות, לנסוע חבורות חבורות). באמצע הדרך, אחד החסידים שבק חיים לכל חי במקום שומם שאין בו כל סממן של נוכחות יהודית. החסידים לא ידעו מה לעשות – יש כאן מת מצוה, צריך לטהר אותו ולקבור אותו, ואין כאן ישוב יהודי ובודאי שלא בית קברות יהודי. מה עושים? נגשו לכפר הגויי הסמוך, ודפקו על אחת הדלתות. יצא אליהם גוי מבוגר, ושאלו אותו אם ידוע לו על בית קברות של יהודים באזור. ענה להם הגוי: ידוע לי שבמקום פלוני, לא רחוק מכאן, יש בית קברות עתיק של יהודים. החסידים שמחו מאוד, ומיד הלכו לכיוון שהראה להם.
כשהגיעו למקום, חיפשו מעט ומצאו תחת העשבים בית קברות יהודי. חפשו עוד עד שמצאו מקום פנוי, חפרו, עשו טהרה וכל מה שצריך, וקברו את הנפטר כראוי. לאחר שסיימו את הקבורה והחלו להתרחק מהמקום, שמעו פתאום קול רעש גדול מכיוון בית הקברות. הסתכלו אחורנית, וראו את גופת חברם מושלכת על הארץ. מישהו הוציא אותו מהקבר! מוזר, וגם מפחיד... בכל אופן, הם חסידים, אמיצי לב, ולא מתפעלים יותר מדי. חזרו לבית הקברות, קברו אותו שוב, והמשיכו הלאה...
ושוב קרה הדבר: רק התרחקו קצת, ושוב נשמע רעש. הסתכלו לאחור, ומצאו את הגופה מושלכת מהקבר. הבינו החברים שיש דברים בגו, חזרו לשם ואמרו כולם בקול גדול לאלו ששוכבים בבית הקברות: "כאן יש יהודי מת מצוה, וצריך לקבור אותו במקום הזה!"
מיד נשמעה מקהלת קולות מן האדמה, והשיבה להם: "אנו כאן מלפני מאות שנים, וכולנו כאן נהרגנו על קידוש ה'. כל אנשי החלקה הזאת הם קדושים שאין שום בריה עומדת במחיצתם, לכן אנו לא מרשים שאף אחד יקבר כאן, גם לא אף יהודי! בכל פעם שתשימו אותו, נזרוק אותו החוצה".
חסידי פשיסחא לא התפעלו יותר מדי, וצעקו בחזרה: "אנחנו חסידי פשיסחא, חסידי הרבי ר' בונים, וזה חברנו. גם הוא חסיד של הרבי ר' בונים, והוא מת מצוה, ואנו מבקשים בכל בקשה שתרשו לנו לקבור אותו". קברו אותו שוב, והפעם לא נשמע רעש והנפטר נשאר בקבר. המשיכו החסידים את המסע והגיעו לפשיסחא אל הרבי. עוד לפני שהספיקו לדפוק ולהכנס,  יצא הרבי אליהם ואמר להם: דעו לכם, כמה קשה היה לי לשכנע את הקדושים האלה שיסכימו לקבל את השכן החדש איתם ביחד.

ב'סיפור המפחיד' הזה, כמו בסיפורי צדיקים רבים, מתגבר הצדיק על מכשול רוחני העומד בפני תלמידיו. בסיפור זה במיוחד, מורגשת התגברות יוצאת דופן: ראשית, יש כאן וויכוח מול קדושי עליון, ולא מול סתם קליפות וכוחות טומאה. שנית, אותם קדושים הם אנשי נצחנות והתגברות בעצמם – הלא הם גברו על עצמם ועל הגויים, וקידשו שם שמיים ברבים – ודרוש כח מיוחד בכדי להכניע את ההתנגדות התקיפה שלהם.

ודבר נוסף הבולט מן הסיפור: לא רק הרבי הצדיק שותף בדיון מול המתים. גם החסידים יודעים לעמוד בתוקף על שלהם אפילו מול טענה מיסטית הנשמעת מתוך האדמה. רבי בונים נודע כרבי פיקח, וגם חסידיו פיקחים דיים כדי לטעון את הטענות הנכונות, ולדאוג לחברם לקבר ישראל. יכולתו של רבי בונים להנחיל את האומץ והפקחות לתלמידיו, קשורה באופן מיוחד לניצחון השמימי בוויכוח: הניצחון קשור במידת הנצח, שמובנה הוא נצחון אך גם נצחיות והורשה הלאה ל"ברא כרעא דאבוה [הבן הוא רגלו של אביו]", המנציח אותו בעולם (וכנודע שספירת הנצח מקבילה לרגל ימין).

בעניין זה מסופר: פעם אחת באו לרבי ר' בונים משפחה של שלושה דורות: סבא, אבא ונכד, כולם נכנסו יחד לרבי. אחרי שדברו מה שדברו, הרבי הסתכל על שלושתם ואמר לסבא: כל מה שעשית בחיים היה בשביל הבן שלך (האבא). אחר כך פונה לאבא: כל מה שעשית בחיים זה בשביל הנכד. ואז פנה אל הנכד ואמר: אחרי כל מה שהסבא והאבא עשו, איפה אתה נמצא? איכה?

זהו עניין הירושה הרוחנית:  כל עמל ההורים הוא למען הילדים, ועליהם להעריך זאת – וגם לדעת לקבל נכון את הכוח הזה על מנת ליישם ולפעול.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION