המהר"ש | פונץ' ללומדים, פחד לסרבנים

המהר"ש, רבי שמואל שניאורסון מליובאוויטש, נולד ביום ב' באייר ה'תקצ"ד לאביו רבי מנחם מענדל, בעל ה"צמח צדק". המהר"ש היה בנו השביעי והאחרון, ואביו הראה לו אותות חיבה מיוחדים. כבן שבע היה בקי בתורה וחלק גדול מנ"ך, ולומד גמרא עם פירוש רש"י ותוספות מלוקטים, ובגיל צעיר כבר היה נוכח בזמן אמירת מאמרי חסידות של אביו הרבי. בגיל עשר הוציא אותו אביו מה'חדר' עקב גאונותו ובקיאותו ולקח בשבילו מלמד מיוחד, בגיל שלוש עשרה היה בקי בעל פה בכל ששה סדרי משנה ובספר התניא באותיותיהם. ו. בהוראת אביו נבחן וקיבל תעודות "סמיכה" מרבי אייזיק מהומיל, רבי שניאור זלמן פרדקין, רבי הלל מפאריטש ומהרי"א בהרד מויטעבסק. היה בקי גם בחכמת הרפואה, בשפות רבות, בכתיבת סת"ם ובמלאכת יד. בתר"ז, כשהיה בן ארבע-עשרה, התחתן עם בת אחיו מרת שטערנא שניאורסון. בתוך ימי ה"שבע ברכות" חלתה הכלה, וכעבור שלושה חודשים נפטרה. כדי להפיג צערו, ציווה אביו לקבוע עבורו חדר בסמיכות לחדרו, כך שבכל עת שירצה יוכל להכנס אליו. כשנה לאחר מכן, פנתה הרבנית שיינא, אשת האדמו"ר האמצעי, לחתנה הצמח צדק, והציעה לשדך את המהר"ש עם אחת משתי נכדותיה היתומות גיטל ורבקה, בנות בתה שרה וחתנה ר' אהרן משקלוב. הצמח צדק הסכים לעצתה, ובחר בבת הצעירה רבקה. החתונה התקיימה בשנת תר"ט. בהוראת אביו עסק המהר"ש בעסקנות ציבורית, ונסע לאספות וכנסים שונים. בתחילת שנת תרכ"ו, חצי שנה לפני פטירת הצמח צדק, הורה לבנו ר' שמואל שיאמר דברי חסידות ברבים. במקביל, שלח אביו פתק לחסידים בו הוא כותב: "אליו תשמעון כאשר שמעתם אלי". באותם ימים כתב הצמח צדק מכתב לבנו, בו הוא מודיע לו שדברי החסידות שלו מוצאים חן בעיניו ומברכו ומסמיכו לכך. לאחר הסתלקות הצמח צדק, החלו חמישה מבניו לכהן כאדמו"רים בערים שונות, כשהמהר"ש יושב על כיסא אביו בליובאוויטש. נפטר בי"ג בתשרי תרמ"ג, בהיותו בן ארבעים ושמונה וחצי, לאחר מחלה קשה וארוכה. נקבר בלובאוויטש ליד ציון אביו.

פעם אחת, בא חסיד אל הרבי מהר"ש מאיזו עירה, ונכנס לרבי ליחידות. הרבי שאל אותו אם לומדים חסידות בעיירה שלו, ואותו חסיד אמר שיש בעירו שיעור קבוע בחסידות. בכל מוצאי שבת עושים מלוה מלכה אצל אחד מהחסידים, עושים פאנצ' [פונץ' – משקה אלכוהולי חם ומתוק], ולומדים ליקוטי תורה.
הרבי הקשיב, ושאל: חייבים את המשקה הזה? הרי זה מותרות, זה סתם תאוה. אמנם המשקה מאה אחוז כשר, אבל זה לא דבר שחסידים עושים בדרך כלל. הוא הציע לאותו חסיד שימשיכו בשיעור, שזה טוב מאד, אבל כדאי שיהיה בלי הפאנצ'. החסיד כמובן שמע לעצת הרבי (הוא כנראה היה אחראי על השיעור) ובשבוע הבא לא היה פאנצ' לשתות, והחסיד הסביר לחבריו שהרבי לא הסתכל על המשקה בעין יפה.
בשבוע שלאחר מכן באו קצת פחות חסידים, ואחר כך עוד פחות, וכך פחת והלך עד שלא בא יותר אף אחד, והשיעור התבטל. אחרי זמן מה, בא החסיד שוב לרבי. הרבי שאל אותו איך הולך השיעור הקבוע במוצ"ש, והוא ענה לרבי את האמת: מאז שבטלנו את הפאנצ' במוצאי שבת, באו פחות ופחות חסידים, עד שהשיעור התבטל. הרבי לקח זאת ללב, ואמר שאם כך, שהחסידים צריכים לשתות פאנצ' כדי שיהיה להם חשק לבוא להתוועדות, אז אדרבה – צריך שיהיה פאנצ', לכתחילה, ושיבואו ללמוד חסידות.

הסיפור הזה הוא גילוי מדת החסד של המהר"ש. לספירת החסד שייכת הנטייה להקל על הזולת, וגם להנעים את חייו באופן הגשמי והפשוט ביותר שאפשר – כמו לדאוג לו לפונץ' של מוצאי שבת... ומעניין לציין, כי גם המהר"ש עצמו השתמש בפונץ' לפעולות של חסד והמתקת הדין – כמובא בספר השיחות תש"ב:

שנת תר"ם היתה שנה קשה של גזירות על אחינו בני ישראל שברוסיא. היו אז שתדלנים ועסקנים רבים; השתדלן העיקרי היה ר' ישעיה ברלין. פעם, כשהגיעו מפטרבורג לליובאוויטש עם בשורה שאינה טובה, ציוה להם כ"ק אאזמו"ר מהר"ש להכין פונץ' לשתיית לחיים. הם הכינו זאת עוד קודם לכן, ע"ד 'יכול מבעוד יום'...

בסיפור שלנו, אף על פי שהמהר"ש נקט בתחילה בקו הדין, לבסוף הכריע לחסד והשיב את הפונץ' המחמם על כנו. בכך הלך המהר"ש בדרכו של אברהם אבינו, שנהג להאכיל ולהשקות עוברי אורח ולאחר מכן ללמד אותם כיצד מברכים. כך אמר גם הבעל שם טוב, כי ראשית יש לדאוג לטובתו הגשמית של הזולת ורק לאחר מכן לטובתו הרוחנית.

ההדרכות הללו מזכירות את הוראתו של הרמב"ם, כי את הילדים יש לחנך בעזרת פרסים וממתקים עד שיתבגרו ויעשו את הטוב מעצמם. ברוח זו ניתן לומר, כי ככל שחולפים הדורות נעשים כולם – גם החסידים הגדולים – יותר ויותר כילדים הזקוקים לעידוד בכדי ללמוד. מן הסתם, כאשר שב הפונץ', התרבו הלומדים עוד יותר מבתחילה...

חותן וחתנו באו לכ"ק אדמו"ר מהר"ש, לדון בזה שחתנו חפץ לגרש את בתו. כ"ק אדמו"ר אמר לו שלא יגרש, וחתנו טוען שהוא מוכרח לגרש, וכ"ק חוזר ואומר: שלא יגרש!
כה טענו כמה פעמים, ויעמוד כ"ק אדמו"ר מהר"ש מלא קומתו, ואמר: אם כן, שאין דברי נשמעים, אין בי יראת שמים, כמאמר רז"ל "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים"! ונפל פחד על החתן, ואמר: אשמע לקול כ"ק אדמו"ר, לא אגרש, לא אגרש.
(רשימות דברים, מדור המהר"ש)

מעניין לראות, כי אפילו רבי וצדיק כמהר"ש זקוק לפעמים לחיזוק ביראת שמים... מחד, וודאי שלא עובר עליו רגע בלא יראה מופלאה. אך מאידך, פעמים רבות היראה מכוסה ומוסתרת (כפי שמסופר אודות הבעל שם טוב, כי יראת השמים שלו כוסתה בשמחה במשך השנה – עד לימים הנוראים בהם כוסתה השמחה ביראה). בדבריו, המשיך המהר"ש על עצמו עוד ועוד אור של יראה, בגילוי השמור למקרים קשים במיוחד. גילוי יראתו של הצדיק, הפיל בדרך ממילא פחד על האברך הסרבן.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION