אני-הוא

"נהר אהוא" הוא נקודת המעבר בין גלות בבל לבנין בית שני. ההתבוננות בסודותיו בהקשר של נישואין מלמדת על מה שניתן לקבל מרגע המעבר מהרווקות לנישואין לטובת כל המשך החיים - להזרים בחיי הנישואין נהר של אהבה.

 
 

בחיי הנישואין לפי תורה מתקיים מחול מתמיד של התקרבות והתרחקות, גילוי והסתר – רטט חיים ששומר על יראה-רגישות לצד האהבה ושמחת התחדשות לצד הקרבה התמידית. שני הממדים מופיעים בחדות בתקופת החתונה, בה מחד גואים בחתן ובכלה גלי אהבה והתמסרות ומאידך עדיין קיימת תחושת זרות מסוימת – התייחסות למישהו בלתי-מוכר, נסתר עבורי, הכוללת גם תחושות בושה, פליאה וזהירות מפגיעה בו מתוך אי-הבנה. את נשיאת-ההפכים הזו יש לשמר תמיד כנשמת חיי הנישואין – "וארשתיך לי לעולם".

בפרט, החתן חש בעיקר אהבה והתמסרות, שמתוכן הוא מגיע ליראה שמא יפגע בקשר מתוך חוסר-רגישות – ומוסיף את ממד הזהירות ונתינת המרחב לכלתו. לעומתו, הכלה חווה קודם-כל צניעות ובושה של "אשה יראת הוי'", ודווקא מתוכן מתעצמות ומתאמתות השתוקקותה והתמסרותה לחתן. הדפוסים האלה, הבולטים בפתיחת חיי-הנישואין, חוזרים במהלך החיים ביחסי איש ואשה ותשומת הלב אליהם תשפר ותיטיב את החיים המשותפים.

האהבה וההתמסרות מתבטאות באמירת 'אני' מתוקנת – לא 'אני' העומד במרכז ותובע את צרכיו, אלא 'אני' שכולו נוכחות-מתמסרת: 'אני כאן עבורך, אני חפץ בקשר, אני זמין ורוצה להעניק לך הכל'. תחושת הריחוק מתבטאת בהתייחסות נכונה ל'הוא' – לא 'הוא' זר ומנוכר, אלא 'הוא' מופלא, לא מובן-מאליו, הדורש התבוננות, רגישות ותשומת-לב: 'מה הוא רוצה? מה הוא מרגיש?'.

היחס של אני-הוא רמוז במקום שנקרא "נְהַר אַהֲוָא" (המנוקד כמו אַהֲבָה, שווה לה בגימטריא ונשמע זהה לאזן) – נקודת-המעבר בה כינס עזרא את העם בחזרה מגלות בבל לארץ ולבנין הבית השני. הגלות שקולה לרווקות (או גירושין) והגאולה לנישואין וממילא נקודת המעבר ביניהן היא מעין חתונה, עם נשיאת-ההפכים הרגשית שבה.

מה קרה ב"נהר אהוא"? עזרא פקד את העם וראה שלצורך חידוש המקדש ועבודתו יש בעולים כהנים, אנשי אהבה וחסד, אך חסרים לו לוויים, המוסיפים את ממד השמירה וחווית המרחק מן הקדש, ודאג להשלים את החסר; הוא קבע צום ותפלה בבקשה לשמירה ו"לדרך ישרה", כדי שתתממש הצהרתו מלאת-הבטחון בפני המלך "יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועֻזו ואפו על כל עֹזביו" (איזון בין קירוב אוהבים לדחיית האויבים – "ונצומה ונבקשה מאלהינו ויעתר לנו"; וגם הפקיד בידי הכהנים והלויים את הכסף והזהב (המסמלים גם הם חסד וגבורה) לצורך המקדש.

בחתונה מצרפים לרגשות האהבה הטבעיים של החתן והכלה גם הממד הרשמי של הנישואין – כריתת ברית שיש בה מחויבויות הלכתיות וממוניות, כלפי שמיא וכלפי בן הזוג, שנועדו לשמור על הקשר; החתן והכלה צמים ומתפללים להצלחת חייהם המשותפים ולשמירתם מכל מרעין בישין, וזוכים שה' נעתר להם ומוחל את כל עוונותיהם; ואף מקבלים דורונות כסף וזהב לבנין בית המקדש המשותף שלהם.

מתוך מעבר "נהר אהוא" זוכים בני הזוג לנהר של אהבה לכל חייהם – "נהר לשון אורה, שה' אחד יאיר אורם".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION