רק אהבה

בדורנו אוהבים לאהוב, לא לשנוא. את הרע צריך לשנוא, וכשרק אוהבים צומחות סטיות. ובכל זאת, בדחית השנאה יש ניצוץ משיחי גדול - אחרי שנהפוך את החשך לאור ואת המר למתוק נוכל להפוך גם את השנאה לאהבה

 

 

בדורנו לא אוהבים לשנוא. ספק אם בפועל פחתה השנאה בין העמים, בין המגזרים וגם 'סתם' שנאת-חנם פרטית. אבל כהצהרה – רוצים רק אהבה ורגשות שנאה נתפסים כשליליים וראויים לגינוי או כעיוות הזוקק לטיפול.

בהשקפה ראשונה, זו גישה מוטעית, שהרי אהבת הטוב ושנאת הרע שלובות זו בזו – "שנאו רע ואהבו טוב", "אֹהבי הוי' שנאו רע" (ובספר התניא מוסבר שהמדד האמתי של הצדיק הוא שנאת הרע). ההבחנה בין טוב לרע מסמנת גבולות והשנאה לרע נותנת כח לדחותו ולהתגונן מפניו. מגישה ממוססת-גבולות, הנוקטת רק אהבה ופתיחות לכל, נובעות רוב הסטיות היחודיות לדורנו – טשטוש האמת; הרפיסות המוסרית והמעשית ביחס לאויבים; ומתן הלגיטימציה לרוב היצרים השליליים.

ועם זאת, גישת האהבה היא חלק מתהליך ההתקרבות לגאולה ויש בה ניצוץ משיחי גדול: באהבה ובשנאה מטענים רגשיים הפוכים – האהבה היא אנרגיה חיובית והשנאה היא אנרגיה שלילית. הרגש הבסיסי בלב צריך להיות אהבה – מטען של רגש טוב, חיובי ובונה. רגש השנאה שלילי במהותו, וגם כאשר משתמשים בו שימוש הכרחי נדרשת זהירות רבה מאימוצו כתכונת אופי קבועה (עד שבדרך כלל השנאות הצודקות-מצטדקות שלנו כוללות ממד שנאת חנם, שצריך להפוך לאהבה באמצעות התבוננות, עין טובה ורחמנות – כמבואר בתניא פרק לב). אנו נדרשים לשנאה משום שישנו רע בעולם, אך שאיפתנו אינה העצמת השנאה לרע אלא בטול מציאות הרע כך ששוב לא נזדקק לשנאה. זהו היעוד המשיחי של "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" – שחיטת היצר הרע שתבטל גם את הצורך בשנאה. אז נוכל לראות בעין "שהכל ברא לכבודו" ולאהוב את כולם ואת הכל.

הזהר מתאר את הכח להפוך את העולם למקום טוב יותר, כח ה"אתהפכא" המיוחד לצדיקים ("ועמך כֻלם צדיקים"), במלים "לאהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" – הפיכת החשך לאור והמר למתוק. כעת נוסף ממד באתהפכא – הפיכת השנאה לאהבה. שלשת ממדי האתהפכא הם תהליך של עבר-הוה-עתיד, המתממש ב"שלש רגלים בשנה" (זמני השמחה ההופכים את ימי החול לימי קדש): בפסח הופכים את החשך לאור – יציאת מצרים, יסוד ההיסטוריה שלנו, היא יציאה מאפילה לאור גדול (כאשר 'נדלק האור' ומזהים את הטוב הטמון בעבר החשוך); בשבועות הופכים את המר למתוק – עצות התורה המתוקה מדבש ונופת צופים ממתיקות את מרירות המציאות ומרפאות את חולאיה (בהוה, "היום לעשותם"); אך בסוכות ה' פורש עלינו סוכת שלום והשמחה פורצת הגדר מאפשרת להפוך את כל השנאות לאהבות – הן בתוכנו פנימה (כשראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת) והן ביחס לאומות (לטובתם מקריבים שבעים פרים). סוכות הוא החג העתידי – בו ינהרו כל הגוים אל בית ה' – הממחיש כי לאחר בטול הרע, כשהחשך יהפוך לאור והמר למתוק, נוכל להפוך את כל מטעני השנאה למטענים של אהבה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION