התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

כח הנדר

 כחו הגדול של הנדר, הכח בפה של עם ישראל.

  • הדפסה

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי.  וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה"[א]. במעשה הזה מתבטא כחו הגדול של הנדר, הכח בפה של עם ישראל.

הבטוי " וַיִּדַּר... נֶדֶר" מופיע שלש פעמים בתנ"ך. הפעם הראשונה היא אצל יעקב אבינו. כאשר יעקב יצא לחרן, לאחר חלום הסולם, כתוב "וידר יעקב נדר... אם יהיה אלהים עמדי... ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"[ב]. כשיהודי נמצא בסכנה הוא נודר נדר: אם תעזור לי, תציל אותי, תתן לי נצחון – אני אעשה משהו מסוים עבורך. הפעם השניה היא אצלנו, "וידר ישראל נדר להוי'", לשון דומה שהרי ישראל  הוא שמו של יעקב (וכן "וידר ישראל" לשון יחיד רומז ליעקב, ישראל סבא[ג]). והפעם השלישית בספר שופטים, "וידר יפתח נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את בני עמון בידי [לשון דומה לכתוב אצלנו]. והיה היוצא... והעליתהו עולה"[ד].

יש כאן ירידת הדורות, התדרדרות. הנדר של יעקב הוא גבוה: אם תהיה אתי, בגשמיות וברוחניות, כשאחזור בשלום אעשר לך הכל, ומכאן לומדים שנודרים בעת צרה[ה]. בפעם השניה היתה מלחמה, ישראל נדרו וה' שמע בקולם. ובפעם השלישית אמנם ה' נתן ליפתח את הנצחון, אבל בקיום הנדר אירע הסיפור הטרגי של בת יפתח. המלחמה אצלנו היתה לאחר שלקחו בשבי שפחה אחת מישראל, כמו שמפרש רש"י (ובגלל שפחה אחת יצאו כל העם למלחמה!), כדי להציל בת ישראל, ובפעם השלישית הנדר פגע לבסוף בבת ישראל.

נדר לעשות דירה

ראשית נלמד מכאן שמוטב לא לנדור, אפילו נדרים טובים. נדר לה' בשעת סכנה הוא מלא כח, אבל הוא בעצמו מאד מסוכן. טוב לקבל קבלות טובות בלב, אבל לא לנדור[ו].

וידר נדר (המלים החוזרות בכל הפעמים) עולה דעת. כדי לנדור נדר טוב, כמו יעקב אבינו, צריך להיות בדרגה גבוהה של דעת (בהקבלת האבות לחב"ד: "א-להי אברהם" כנגד החכמה, "א-להי יצחק" כנגד הבינה, "וא-להי יעקב" כנגד הדעת, כאשר הוא"ו של "וא-להי" רומזת ל"מפתחא דכליל שית").

אם יש לאדם "דעת עליון", מודעות שה' הוא הכל, וכל המציאות היא אין, אז הנדר מתחיל טוב ונגמר טוב. אבל אצל יפתח הנדר בא מ"דעת תחתון": מודעות שהעולם הזה הוא היש, המציאות הממשית, אלא שאני מאמין בה' ויודע שרק הוא נותן לי נצחון, אבל הוא 'אין' במודעות שלי. דעת כזו אינה מספיקה לנדר באופן הרצוי. האמצע, החבור של "אל דעות הוי'"[ז], הוא בפרשה שלנו. ישראל נודרים נדר להרוג את עמלק ולהקדיש את כל רכושם לה' (לא רק מעשר, כמו יעקב), זו מדרגת בינים של נדר.

ה'שער' של נדר הוא דר, לגור. כח הדבור הוא כה חזק, שאם הוא כולו טוב, בא מדעת עליון, אפשר באמצעותו למלא את רצון ה' ל"דירה בתחתונים". זהו הנדר של יעקב, "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים" ("יעקב קראו בית"[ח], וכן הנדר של דוד המלך "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב... עד אמצא מקום לה'"[ט]). אם אתה ראוי לנדור, אתה יוצר מציאות, יש לך כח לבנות את המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[י], להמשיך את עצמות ה' לדור בתחתונים. אבל אם אינך במדרגה כזו של דעת, המסוגל להפוך את העולם לבית דירה – אזי לא כדאי לנדור, אלא רק להחליט-להבטיח בלב בלי לנדור בשפתים.

עצה לקיום נכסים

מהנדר בפרשה שלנו לומדים בגמרא משהו יפה: "המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקימו בידו - יקח בהן ספר תורה [רש"י: המחזיק בנכסי הגר, מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי לפי שבאו לו בלא יגיעה, לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה. יקח בהן ספר תורה, במקצתם ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו]. אמר רב ששת, אפילו בעל בנכסי אשתו [רש"י: בעי למיעבד בהו מצוה, דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא, ושלטא בהו עינא בישא]. רבא אמר, אפילו עבד עיסקא ורווח. רב פפא אמר, אפילו מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק, אפילו כתב בהו תפילין [נמי מקיימו בידיה] ואמר רב חנין ואיתימא רבי חנינא, מאי קראה? דכתיב וידר ישראל נדר וגו' [רש"י: דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם]"[יא]. כשבאה לאדם זכיה גדולה בבת אחת, כמו ירושה או עסקה או מציאה, זכיה בפיס וכדו' – צריך מיד לעשות עם חלק מהסכום איזו מצוה גדולה השומרת שהרכוש יתקיים בידו. אפשר לפרש שמדובר רק ברווח יוצא דופן, אבל אפשר גם לומר שכל רווח שבא לאדם ראוי שמיד יתן מזה חלק לה', "עשר אעשרנו לך" – זו שמירה על הכל וגם הבטחה שילך ויתפתח עוד ועוד.

העצה הזו איננה דוקא למי שחושש מ'עינא בישא', דהיינו קנאה (כמו העין הרעה של בלעם, כמבואר במדור פרקי אבות), אלא הדרכה כללית: לפעמים ה' רוצה לזכות אותנו במציאה גדולה, אבל צריך שלא ניקח לעצמנו הכל אלא מיד לתת חלק לה'. תמיד יש לחשוב שה' זימן בהשגחה פרטית, לא בזכותי, לא מגיע לי, ולכן אני צריך להחזיר לה', בדומה לדברי הרב המגיד שה' ברא את העולם יש מאין והצדיקים צריכים להחזיר את העולם בחזרה לאין (בלי להחריב את העולם).

הקבלת המדרגות

בגמרא יש ארבעה מקרים, נכסי הגר, נכסי אשתו, עיסקא ומציאה. בפנימיות הם מכוונים כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה כפי הסדר בגמרא:

הזוכה בנכסי הגר כנגד המלכות, ה אחרונה בשם הוי', כמוסבר בקבלה ובחסידות שאחיזת הגר במלכות והמחזיק בנכסיו נכנס לגמרי במקומו;

בעל בנכסי אשתו כנגד ו בשם הוי', כמו בדרך כלל שהבעל כנגד ו והאשה היא ה תתאה (כאן הבעל לא בא במקום אשתו, אלא נעשה שולט בנכסיה, מעלה את ה-ה תתאה ל-ו, כמו ב"בכל דרכיך דעהו"[יב], דע ה-ו, "עולה עמו ואינה יורדת");

רווח בעיסקא כנגד ה עילאה, בינה. בינה היא "להבין דבר מתוך דבר", סוד ההצלחה בעסקים, לייצר רווח נקי מתוך הדבר הקיים (והרמז: בינה-אמא יונקת ממזל "ונקה"). עסק טוב הוא גם לתפוס-להבין משהו, שהרי התורה היא הסחורה הטובה ביותר. מי שעוסק בתורה ופתאום מרויח, "יגעתי ומצאתי תאמין"[יג] – היגיעה היא בבינה, מוחין דאמא (ובתוכה מתנוצצת המציאה);

המציאה הגמורה כנגד י, חכמה. "החכמה מאין תמצא"[יד].

עיקר המקום שיכול להתמזל מזלו של אדם, וממילא יש 'עינא בישא' של קנאה, הוא בהתחלה, במלכות, מחזיק בנכסי הגר (שבזה יש תחרות, מי יזכה בנכס) – זהו המקום הכי פגיע (כמו הסכנה שיש בספירת המלכות), ובו צריך במיוחד להזהר. פחות עינא בישא יש בחתונה (כולם מתחתנים, אלא שאדם זה זכה באשה עשירה), פחות מזה ברווח (דרך העולם), והכי פחות עינא בישא במציאה (בה מורגש שזהו 'מזל משמים' לאותו אדם). אכן, גם מחזיק בנכסי הגר היא סוג של מציאה, בסוד הקשר בין חכמה למלכות, "אבא יסד ברתא"). ובכל מקרה, תמיד צריך להחזיר לה' ובכך להוריד את הקנאה והתחרות ולזכות להצלחה.

 



ערוך מהקלטת שדור ד' אייר תשע"א.

[א] במדבר כא, א-ג.

[ב] בראשית כח, כ-כא.

[ג] בראשית רבה ע, ב "וידר ישראל ישראל סבא".

[ד] שופטים יא, ל-לא.

[ה] בראשית רבה ע, א.

[ו] וראה להלכה שו"ע יו"ד סי' רג.

[ז] ש"א ב, ג.

[ח] פסחים פח, א.

[ט] תהלים קלב, ב-ה. ובראשית רבה ע, א "לאביר אברהם ולאביר יצחק אין כתיב כאן אלא נדר לאביר יעקב תלה את הנדר במי שפתח בו תחלה".

[י] שמות כה, ח.

[יא] עירובין סד, א-ב.

[יב] משלי ג, ו.

[יג] מגילה ו, ב.

[יד] איוב כח, יב.

  • הדפסה